פוסעת בהיכלי ההבלות שלכם
מחשבותיי חוצצות ביני לבין ההמון
והשאון -
מחליפה קהות חושים אחת באחרת.
השעון מורה: "צריך לאכול".
מגישה את התקרובת אל פי.
אין טעם.
אין טעם!
לפי שעון גריניץ'
נדרשו לבלוטות הטעם שלי ארבע עד חמש שעות -
לגלות -
עוף חמוץ-מתוק.
הספיק הרגע המתארך שהמתנתי לך. לבד.
בכדי שאעלם כליל.
כי אחר-כך, כמובן, כבר לא הייתי שם.
אפילו הדם שלי ניסה לברוח
דרך בהונות רגליי.
אז - היד האוחזת במזלג צנחה אל השולחן,
נחשול הריקנות שטף אותי,
הרעיד את גבי,
והתפרץ דרך עיניי שהיו זגוגיות ממילא.
אין כמו נהי בלתי מבוקר בחלל מנוכר
בכדי ללחלח את חורבות הלב.
ואז אפילו עוד לא ידעתי -
זה היה
עוף חמוץ-מתוק.

(29.09.2002)