- "אוריאן, אנחנו חייבים ללכת. עכשיו!" אמר בתקיפות.
- "לא, דיימון. אי אפשר. הוא עדיין תקוע שם." אמרה בקו נואש.
- "אין לנו הרבה ברירות, אוריאן, אם נשאר פה אנחנו נמות."
- "דיימון, אמרתי לא והתכוונתי זה. אני לא עוזבת אותו," נחושה
בדעתה.
- "הוא לא יצא מזה אין מה לעשות. אוריאן, בואי נציל את מי
שאפשר. את תתגברי," אמר ביאוש.
- "אני לא אתגבר. ואם הוא לא יוצא מפה, אז גם אני לא." נחושה
בדעתה שוב.
- "אנחנו נתקע פה לנצח אם לא נצא מפה עכשיו. עוד יש לנו סיכוי.
אם נמהר נוכל לצאת לפני שאפילו נכווה." אמר במעשיות האופיינית
שלו.
- "אנחנו לא נכווה אם נשאר פה." אמרה במעשיות גם היא.
- "אני לא אעזוב אותך, ואת יודעת את זה." אמר בייאוש.
- "אני לא אעזוב אותו, וגם הוא יודע את זה." החזירה בתשובה.
- "אוקיי, אוריאן, נשאר פה. אבל אם נתקע פה, זו אשמתך בלבד.
הי, אני לא מתכוון לזה באמת." ניסה להסביר את עצמו.
- "אני יודעת, דיימון, אני יודעת. אבל הוא אח שלי. איך אני
יכולה לעזוב אותו בתוך השריפה הזאת?" שאלה בעצב.
- "זאת לא אשמתך," ניסה להחם.
- "זאת לא אשמתי כמו שאתה אישה." אמרה בקול מריר.
- "עשיתי ניתוח לשינוי מין לפני שנה בדיוק." ענה לה בחיוך.
- "את יפה כשאת מחייכת."
- "ואתה חמוד כשאתה שותק." החזירה לו.
- "את תהרגי אותי אם אני אחבק אותך?" שאל אותה בצחוק.
- "אתה יודע שלא." ענתה לו.
- "אוקיי, אז אני מחבק אותך, ושואל מה יקרה לראש שלי אם אני
אנסה לנשק אותך." שאל ברצינות.
- "הוא לא יהיה מחובר לכתפיים."
- "לפני או אחרי הנשקיה?" שאל בצחוק שוב.
- "מה זה היה? שמעתי משהו נופל. אוי אלוהים, דיימון. אנחנו
תקועים פה." אמרה לו בייאוש.
- "הי, הי. אל תדאגי. אנחנו נצא מפה." אמר בנחישות.
- "אני פשוט הורסת הכל. אם לא הייתי מציעה את השטויות מהעיתון,
ולא הייתי מציעה שנשאר בחדר הזה במקום באמת לנסות לצאת ואז גם
לאח שלי היה סיכוי..." אמרה בקול רועד.
- "די, אל תבכי. אנחנו נצא מפה. אני מבטיח לך שאת תראי את הדשא
שאת הכי שונאת בעולם, ואת השכנה שלך. ואת המורה הכי מטומטם
לבוטניקה. את תראי את כל זה. אני מבטיח לך." אמר בניסיון חזק
לעודד אותה.
- "אבל הוא לא יראה." אמרה בקול שבקושי נשמע. "אולי תנסה לפתוח
את הדלת. אולי סתם היה נדמה לי ששמעתי משהו נופל פה... אולי
בכלל עוד מעט אני אתעורר ואז הכל יחזור להיות כמו שתמיד היה
ו..."
- "תירגעי. אני אנסה את הדלת ו.. זה לא נפתח." אמר בקול מתנשף
מהמאמץ.
- "כמה זמן אנחנו כבר תקועים פה? כמה זמן עבר מאז שהכל התחיל?
כמה זמן כבר עבר מאז שאיבדנו אותו במדרגות? מאז שאני איבדתי
אותו במדרגות?" שאלה במהירות.
- "די, אוריאן, אל תעשי את זה לעצמך. וכבר עברה שעה ו- 43
דקות. עכשיו כבר בטוח יבואו להציל אותנו, טוב? הכל יהיה בסדר.
את תראי," אמר בבטחון.
- "איך אתה יכול להיות כל כך בטוח? אתה לא יודע מה קורה מחוץ
לחדר הזה. הוא תקוע והוא היחיד שלא נשרף. אלוהים, פולחן בפונדק
עץ! למה נתת לי לעשות את זה? שאלה בהיסטריה.
-  "בגלל שבאותו רגע הייתי אידיוט שחשב שזה רעיון גאוני וכרגע
הוא מאשים את עצמו בהכל." ענה לה.
- "אוקיי, אוקיי, הבנתי את הנקודה שלך. אני אפסיק אם אתה תפסיק
גם. שביתת נשק?" שאלה בהכנעה.
- "שביתת נשק." הסכים איתה.
- "דיימון, תראה. מישהו מנסה לפרוץ את הדלת. היי," צעקה אל
מאחורי הדלת.
- "אנחנו תקועים פה. אתה יכול להוציא אותנו? אנחנו שניים בלבד
פה." צעק דיימון גם הוא.
- "הו, תודה לאל שהצלחתם לפתוח את הדלת." אמרה בהקלה.
- "בואו, אני הכבאי מרלון. נוציא אתכם החוצה." אמר בחיוך.
- "הם עומדים בזמנים." אמר לה דיימון. "בדיוק שעה ו- 57 דקות."
הוסיף בניסיון לעודד אותה.
- "אה, כבאי מרלון." פנתה אליו.
- "כן?" שאל בדאגה.
- "מה עם.. אה.. ילד קטן. בן 7 או 8?" שאלה בחשש.
- "ילד?" שאל.
- "כן, שיער בלונדיני, בגובה מטר שלושים בערך. אולי קצת פחות.
או יותר." אמרה מבולבלת.
- "הוא לא החזיק מעמד." אמר בעצב. "נראה שהוא נפטר לפני שעה  
ו- 52 דקות." הוסיף כשהסתכל בשעונו.

 
אבל זה היה בדיוק כש..
בדיוק כש...
כשהוא זרק את הגפרור שלו לכיוון מיכלי החמצן שהמשפחה צוללת
איתם...
הגפרור, שלדבריו, הוא שמר לאירוע של חייו...