הכל כל כך ירוק. הכל תמיד ירוק במקומות כאלה. הדשא כל כך
גבוה. כאילו שהוא קורא: "בואו תתגלגלו בי". קשה לעמוד בפיתוי.
אבל אפשרי. הדברים הקשים תמיד אפשריים.
כמו שלשבת ולהישען על גזע העץ הזקן קשה לי ולעץ באותה
מידה, כך זה גם אפשרי. הסיפוק גדול יתר. או להפך, האכזבה
העצמית. איך אפשר להיות רגועים כל כך במצבים קשים ודכאוניים.
איך אפשר פשוט לברוח מהכל ולתת לכולם להתמודד לבד.
במיוחד כשזו היתה האחריות שלי.
הכל גם כל כך מואר. תמיד מואר במקומות כאלה. השמש כל כך
עליזה. כאילו שהיא אומרת: "תחייכו, יום שמח היום". קשה לעמוד
בפיתוי. אבל אפשרי.
תמיד במצבים שקשה להתמודד איתם כל העולם פותר לעצמו את כל
הבעיות, כמו שתמיד כשאתה מרגיש נורא, השמש נראית כאילו היא
באמת מחייכת.
אם בבתי קברות לא היו אנשים עצובים, זה היה יכול להיות
מקום מקסים. השמש, הדשא. השקט.
אולי הכל כל כך רגוע כדי שלמתים יהיה כיף ונוח אחרי שהם
סבלו כל כך הרבה. אני באמת חסר מושג בעניין.
אני גם לא מבין למה הדמעות הדפוקות האלה לא יוצאות.
כרגע אבדתי את החברה הכי טובה שלי בעולם. היינו שכנים
כמעט 19 שנה. למה לעזאזל היא התה חולה? זה לא הוגן!
כמו שזה לא הוגן שאני לא יכול לדבר עם אף אחד. לאף אחד
אין סבלנות אלי גם כשאני רוצה ומסה להגיד משהו. הם מתנהגים אלי
כאילו שאני מטרד.
למה אני עדיין לא בוכה? למה הכל אצלי כל כך דפוק? אולי
יום אחד אני אוכל לדבר איתם. ישנם ניסים. אולי אני אפילו אפגוש
את אמילי שוב.
אולי...
הדבר היחיד שלקחתי איתי לפני שברחתי בריצה מכל אותם
דכאוניים, שאפילו לא הכירו אותה, היה המכתב שכתבה לפני שמתה.
היא היתה חזקה, למרות הייאוש שכבר לא עזב אותה.
קמתי מהעץ ויצאתי מהצל לו. נעמדתי במרכז המדשאה הענקית,
בדיוק איפה שהשמש צלתה את הדשא.
נזכרתי איך בכל לילה היינו צוחקים עד שהיא לקחה את התרופה
שלה ונרדמת.
אבל לא רק צחקנו. גם דיברנו. אפילו לא. הבנו אחד את השני.
העיניים שלנו אמרו הכל. היא היתה קצת חלשה מכדי לדבר. ואני...
אתם יודעים.
קראתי את המכתב שלה בפעם ה-23. הגיל שלה.
"לשתקן היקר.
אני מצטערת, אבל אני לא יכולה יותר. יום אחד אני
מאמינה שניפגש שוב. אתה תקרא לי ואני אזהה את הקול שלך
גם מעבר ל-200 שיחות שמתנהלות באותו זמן.
אני בטוחה שהוא מיוחד. מיוחד כמוך.
אוהבת לנצח, אמילי"
קימטתי את המכתב בידי.
"לאאא!!!"
עד היום אני לא יודע מאיפה זה יצא, אבל אני מקווה שזה
הגיע למקום הנכון.
|
