אני יושב בעמדה והחושך מתחיל להקיף אותי,
ברקע נשמעים קולות צרצרים וצלילי תופים שנישאים מהכפר הערבי
שבואדי הסמוך.

צמרמורת קלה של קור עוברת בגופי אך מייד אני מתנער ממנה הן
בגופי והן במחשבות על הבית

יום שישי אחה"צ עכשיו ואני חושב על זה שבדיוק לפני שבוע הייתי
בבית, בחדר, עם המוסיקה והנרות, שוכב מחובק איתך, מרגיש את חום
גופך, את פעימות ליבך, את נשימותייך.

לפני שעליתי לשמור הלכתי למפקד וביקשתי בלוק של דפים. הוא שאל
אותי למה אז אמרתי לו שאני צריך לבטא את עצמי.
כל כך קשה פה עם כל החוסר ודאות הזה, אני מרגיש שכל הזמן אני
הולך לתוך ערפל, מחפש דרכים להוציא את מה שבבטן,
לא רוצה להכביד עלייך עם כל החששות שלי בטלפון וכשאנחנו ביחד
אני לא חושב על כל זה.
לקחתי את הפנקס והתחלתי לצעוק לתוכו עם העט, הנה כבר עכשיו
אחרי כמה שורות אני  מרגיש טוב יותר...