ממגדל אייפל בוקעת אלומת אור
חורשת את העיר, מזכירה לי
פנס מחפש פושע בסרט ישן.
הירח מכה בפניי, מתענגת
על קרירות של לילה בהיר
לאחר יום מושלג. על השקט
שאחרי הסערה.
Pont de l'Alma
אני תוהה מה משמעות המילה
"עלמה" בצרפתית. מדמיינת
נערה צעירה בשמלה נפוחה שאולי קפצה
מהגשר הזה בגלל שברון לב.
והגשר, על דוכני העיתונים שלו,
על השלט המזמין לבקר בביובי העיר,
על תחנת המטרו האפלה,
מנציח את אהבתה.
והנהר התמלא בבכיה.
הרובע השביעי שקט בלילות
קולות הצעדים ועשן האוטובוסים נמוגו בחשכה.
גם רחובות זקוקים לתרדמה,
ללקק את פצעי הפסיעות כחתול מפונק.
חשוך. רק המגדל הבוהק מתרץ את השם
"עיר האורות".
הוא בוודאי ראה אלפי אנשים
צועדים לבד בלילות קרים, ועדיין
אני תוהה אם אולי
אלומת האור מחפשת אותי,
וכשצילי ישחיר עיגול אור מושלם
יישמע קול עמוק
"האם את בודדה בלילה בעיר האהבה?"
תמיד מדברים על ערים להיות שמחים בהן
האם אף אדם לא חשב
שצריך גם עיר לעצב.
פאריז בחורף. ספסלי הרחוב רטובים,
בוכים על נטישתם של זוגות אוהבים
כמו שהעיר בוכה על נטישת השמש, בתופעת טבע
שאנשים נוטים לטעות ולכנות "גשם".
אולי מחר שוב יירד שלג
ונעלה לנוטר-דם לראות
את הסיין שוצף וקוצף,
ואת העיר מתכסה לבן, מזכירה לך
שכשקר ובודד, אפשר לעמוד ליד החלון
להקשיב לשיר שקט, ולצפות באנשים
ממהרים למקומות שיש למהר אליהם.
דפי לוח השנה נושרים בכל עונה
ובקרוב
זמרים בפנים קמוטות ישירו
על אהבתם לפאריז באביב.
השירים העצובים יחכו לנובמבר. |