אני מסתכלת על השמיים,
אני מרגישה את הטיפות יורדות- אחת,אחת.
אותן טיפות שיורדות לי על הפנים,
זולגות לאורכם עד שמגיעים לסוף ונופלות.
השמיים- השמיים הם הדבר היחיד שמזדהה איתי,
שבוכה איתי- שבוכה בשבילי...
אותן טיפות, הן הדמעות שלי.
הגשם הזה זה הבכי שלי.
אלו הדמעות שזולגות לי מבפנים,
אלו הדמעות שאף-אחד לא רואה.
אלו הדמעות שמחיות את הצומח,
ששוטפות את הרחובות, שמטהרות.
אלו גם הדמעות שמבפנים הן מחלחלות,
מחלחלות, ויוצרות חלל ריק. חלל מכאיב.
הגשם הזה זה הבכי שלי.
אלו הדמעות שהייתי צריכה לבכות מזמן,
הדמעות שכל-כך רוצות לצאת עכשיו,
והדמעות שעודי יזעקו מבפנים בעתיד.
אלו הדמעות שאני כל-כך רוצה להוציא,
כל-כך רוצה- אבל לא יכולה.
אלו הדמעות שישארו בפנים,
כי רק לשמיים מותר לבכות.
הגשם הזה, זה  הבכי שלי.