כבר שעת לילה מאוחרת, ואני לא מוצאת מנוחה לנפשי.
אני רוצה לכאוב, אבל כבר לא זוכרת על מה, ומפחדת שאולי גם
איך.
עם צלילות מחשבתית נדירה, אני כותבת לך, זו שמתפוגגת לה עם כל
יום שעובר.
זבוב מזמזם לי בחדר, מוסיף לחוסר השקט שאופף אותי.
אני מתגעגעת.

עוד זכור לי שאת לא בדיוק משתגעת על קריאת השיגעונות שלי, אבל
אולי בגלל שמכתב זה ממוען אליך, תמצאי בו עניין.
איש לא יודע מהו הדבר שקשר את נפשך בשלי. לכאורה, אנחנו חופפות
בכל כך מעט מקומות, שלא נראה שיכול להתקיים חיבור משמעותי.
אולי היה זה הצורך שלי בקירבה והחיפוש אחר מישהו שיקל על
בדידותי, ואולי ישנם דברים שאינם ניתנים לנימוק והם פשוט ככה.
כבר שעת בוקר מוקדמת וכבד לי בליבי.
כל שהיה לי לומר כבר אמרתי. כל דמעה שהצטברה בי כבר זלגה לה,
שוטפת איתה את רוב המרירות והכעס.
נותרתי מהורהרת, עייפה ומוכנה לשוב לעצמי, ובכל זאת חשבתי
שכדאי שתדעי את מה שאולי כבר שכחת.

יש בי פגם כזה, שרודף אותי כבר שנים. אולי זאת סתם שגיאה מקרית
בתכנות, ואולי נחרץ שם בכוונה תחילה לשם שעשוע ע"י אי אלו אלים
נקמנים.
נוצרתי בצלמו של האדם, אולם יש משהו שחסר בי ופוגם בשלמותי.
נועדתי ללכת על האדמה הזאת, אולם לבדי.
את מה שאת עושה כל כך בטבעיות, אני מנסה ללמוד כבר חיים
שלמים.
אני לא מצליחה לחיות בין אנשים.
אני אמנם קצת מלודרמטית, וביום יום אני מתבוללת בזרם ההומה
הזה, אולם במהות "לא נועדתי להיות מניפת זבובים".
ברגעים טובים אני משלימה עם כך ומחפשת מלאות בתוך עצמי.
ברגעי האופל, אני מטילה קללה על האנושות, ועל כך שאני זקוקה
לה, ותוהה אם אוכל לחיות עוד זמן רב בתוך הקור בו אני אפופה
תמיד.
בשאר הזמן, אני רוקמת לעצמי אשליות על אהבה וחברות אמת ועל
ימים בהם הגשם יציף את העולם, הירח ימשול בלילות כמו גם בימים,
ולצידי יעמוד אהוב שלא יחסר את השמש וחברים שיאהבו אותי למרות
עצמי.

על אף הציור הטראגי וחסר התקוה שאני מנסה לצייר כאן, ישנם מספר
אנשים שכן הצליחו לגעת בנפשי, ואולי אפילו הצלחתי אני לחדור
לשלהם. ספורים הם ולא צפויים.
וכשאני פוגשת בם, לרגע הפגם הזה נדחק הצידה ואני מרגישה הרבה
יותר אנושית.
יקירתי, את היא זיכרון של ימים יפים ותקוות גדולות, עוד חלק
בפזל המוזר הזה שמרכיב אותי.
את שנעשה אין להשיב, ורק ימים יגידו מה תביא עמה הגאות ומה
ילחשו לנו הגלים.
אבל גם אם יחרב עולמנו מחר, והשמיים יאירו בפיצוצם של מליון
כוכבים, רציתי שתדעי, שתגלי שתזכרי

שבאותו חוט דקיק של רגש קשרתי אליך את עצמי, ולמרות שבימים אלה
הדבר רק מכאיב ומתסכל אותי, את החוט אין בידי להתיר.
את שעלי לעשות אעשה, איתך או בלעדיך לצידי, אבל כשתהיי זקוקה
לי לידך, אם לנחמה או כח או כל שיש בידי להעניק, קראי בשמי אל
הרוח, היא תישא את קריאתך
ואני אבוא

אולם לא אוכל  להישאר.