אחלה מסיבה... אני יושב לי כאן על הכורסה בבית של בן אדם שאני
בכלל לא יודע את שמו. כולם מסטולים תחת. לידי שוכב בחור עם
הרגליים למעלה והראש על הרצפה, סיגריה מגולגלת בפיו. אני לא
בטוח אם הוא ער או לא. אני בחיים לא נוגע בזבל הזה. פרדי
ומליסה תקועים להם בחדר של ההורים של הבחור הזה. מכתימים את
הסדינים שלו בחטא. אלכס מפמפם את הבאנג שלו וצופה בטלויזיה
שתקועה על ערוץ דיסקברי. מוזיקת ראפ עגמומית מתנגנת ברקע ואני
מרגיש תקוע בעולם שלא שלי. כולם מרוצים. סמואל והפוסי שלו
יושבים במטבח ומשחקים פוקר. מהמרים על כספים. בילי בוב ומארלה
מתמזמזים על הספה ממולי, לידם יושב בחור ממושקף עם כתובית בלתי
נראית על המצח שעליה כתוב "בתול עד החתונה". כל כמה זמן מארלה
דופקת לו ברכיה בלי כוונה, והוא אין לו את הביצים להתלונן ולא
נעים לו לעבור מקום. איך הגעתי לחור הזה אני שואל את עצמי.
הבחור שלידי מושיט אלי את הסיגריה ואני מסרב עם חיוך מזויף.
"קח זה טוב" הוא אומר. "לא תודה" אני אומר וקם משם. אני יוצא
למרפסת, שם אביגייל ונטשה יושבות ומדברות. ובפינה, ליד המעקה
עומדת לה בחורה שלא קלטתי את שמה. היא באה עם אביגייל לפני
שעתיים. אני שומע את מחשבותיה. "מה אני עושה כאן לעזאזל?" היא
שואלת את עצמה. "בדיוק שאלתי את עצמי את אותה שאלה" אני אומר
ונשען על המעקה לידה. היא נבהלת לרגע ומביטה בי. יש ניצוץ
מיוחד בעיניה הירוקות והיא מחייכת במבוכה. "אה.. כן.." היא
אומרת ומביטה לירח. הירח היה מלא היום ובהק חזק. "גבריאל"
אמרתי והושטתי את ידי. היא הביטה בי שוב ושרירי לסתה קפצו
לרגע. "מישל" היא אמרה והושיטה לי יד חזרה. "אחלה מסיבה" אמרתי
עם חיוך ציני. היא גיחכה קלות ונשענה עם הצד אל המעקה, "אתה לא
נראה לי שייך כל כך לקבוצה הזאת" היא אמרה. "גם את לא מתאימה
לנוף המזויף הזה" אמרתי. היא הביטה לרגע על אביגייל "כן... אני
חברה של אביגייל. היא אמרה שתהייה אחלה מסיבה. אבל כמו תמיד
היא צריכה לנטוש אותי בפינה ולפתור לכולם את הבעיות". הסתכלתי
על זוג הבנות הנאות שישבו שם. נטשה בדיוק נפרדה מחבר שלה ושוב
הייתה צריכה מישהו לשפוך עליו את כל בעיותיה. "על מה אתה חושב
שהן מדברות?" שאלה מישל והחזירה אלי את תשומת ליבה. "פרידה..."
אמרתי. "לא בפעם הראשונה. ולפי איך שאני מכיר אותה גם לא
אחרונה. היא עוד לא קלטה שהיא פשוט לא נמשכת לגברים". ההערה
האחרונה נפלטה לי בלי כוונה. "באמת?" שאלה מישל עם מבט תמוהה
בעיניה. "מה לעשות..." אמרתי. "לא כולם נולדים הטרוסקסואלים".
"איך אתה יודע את זה?" היא שאלה. חייכתי. "עובדה שיש אנשים
שנמשכים לאנשים מאותו המין" אמרתי. "לא. התכוונתי, איך אתה
יודע שהיא כזאת?" היא קלטה את ההתחמקות שלי. "הו זה פשוט מאוד"
אמרתי. "צריך להקשיב למילים שהיא לא אומרת" אמרתי. "אתה לא
משהו בהתחמקויות" היא אמרה. נאנחתי והסטתי את מבטי. "טוב. האמת
היא שאני פשוט קולט אנשים מהר." אמרתי וחייכתי אליה. "אה
באמת?" היא אמרה עם חיוך שובב "ומה אתה קולט ממני?" הבטתי לתוך
הניצוץ שבעיניה. "אני קולט שאת לא מעריכה את עצמך מספיק.
ושלפעמים כשאת לבד את חושבת לעצמך שהעולם לא ישתנה יותר מדי אם
היית מתה". החיוך שבפניה נמוג והיא השפילה את מבטה. "אני גם
קולט שאת מתחרטת על זה ששאלת את השאלה הזאת. וגם שאת חושבת
שחולצת הגולף הטיפשית שלי יצאה מהאופנה לפני שנים." היא כנראה
הבינה את ההקלה הקומית שבמשפט האחרון וחצי חיוך עלה על שפתיה.
מסוג החיוכים האלה שבהם רק השפתיים מחייכות והעיניים תקועות
בעולם רחוק. "אני מצטער" אמרתי "לפעמים אני מדבר יותר מדי. אני
אעזוב אותך לנפשך" התחלתי ללכת לכיוון הדלת אך ידה נכרכה סביב
זרועי ועצרה אותי. "אל תשאיר אותי לבד עם המחשבות האלה" היא
אמרה. "תראי, שנינו סובלים במקום המסריח הזה. מה דעתך ללכת
לאכול איפה שהו?" שאלתי ועטפתי את ידה עם כף ידי. היא הנהנה.
נסענו למסבאה קטנה וזולה שתמיד נוסעים אליה כשאין משהו יותר
טוב לעשות. המקום היה כמעט ריק. ישבנו בשולחן פינתי. מלצרית
זקנה ניגשה אלינו עם חיוך עקום והגישה לנו את התפריטים. "אז...
ספר לי קצת על עצמך" אמרה מישל והציצה בתפריט. "אין יותר מדי
מה לספר. עברתי הנה מטקסס לפני כמה שנים בשביל ללמוד בקולג'
ועכשיו אני באוניברסיטה. שנה אחרונה של לימודי פסיכולוגיה. ומה
אתך?" היא הניחה את התפריט והביטה בי. "חשבתי שאתה יכול לקלוט
דברים כאלה." היא אמרה בציניות. "אני יכול לקלוט מחשבות
מסוימות. אני לא נביא" אמרתי ונשענתי על ידיי. היא הביטה
בשולחן במבוכה "לא התכוונתי" היא אמרה. "אני יודע." המלצרית
הופיע שוב לידינו. "מה תרצו להזמין?" היא שאלה עם אותו חיוך
עקום. "קנקן מים מינרלים, צ'יפס גדול וסלט" אמרתי. המלצרית
רשמה במהירות את ההזמנה וניגשה לדלפק. "אז על העבר שלי אתה לא
יכול לקלוט כלום אבל את מה שאני רוצה לאכול אתה כן?". "למען
האמת פשוט שמתי לב שאת מצביעה על השם של המנה בתפריט" אמרתי.
"אתה מוזר אתה יודע?" היא חייכה, הפעם חיוך אמיתי. יש לה חיוך
יפה. מהסוג המידבק שמקרין שמחה כנה. "כמובן שאני יודע. ורק
בשביל שזה יפסיק להטריד אותך, אני קולט רק מחשבות ורגשות שהכי
מטרידות את הבן אדם".
המשכנו לדבר. ישבנו שם כמה שעות טובות, כמעט עד הבוקר ואז
הקפצתי אותה הביתה.
החניתי את האוטו ליד ביתה והבטתי בה. היא שחררה את אבזם חגורת
הבטיחות והחזירה אלי מבט. ידעתי מה היא חושבת. היא רצתה שאני
אעלה אליה. שאני אשאר שם איתה. שאשכב איתה. גם ידעתי שהיא
בכוונה חושבת על זה חזק בשביל שאני אבין את הרמז. "מוטב שתעלי
לא?" שאלתי, מנפץ את חוט המחשבה שלה. "אה... כן. טוב, תודה על
ההסעה. אתה רוצה לעלות לקפה?" היא שאלה. "אני אוותר." אמרתי.
היא הביטה בי במבט מאוכזב והחלה לפתוח את הדלת. "אבל מחר אני
בטוח אהיה צמא" אמרתי עם חיוך "סביבות חמש בערב נגיד?" היא
חייכה והתקרבה אלי. "קבענו" היא אמרה והצמידה את שפתיה לשפתי.
היא יצאה מהאוטו והמשיכה להביט בי עד שנסעתי.
היא ידעה שלא תראה אותי יותר לעולם.