קפצתי, כן כן אני קפצתי.
השתחררתי מכבלי האנושות וריחפתי אל עבר השמים.
כמה אנשים הסתכלו והמשיכו ללכת,
ישבתי כמה דקות עד שילד קטן הושיט לי יד עזר לי
לקום ואמר בקול נעים "יהיה בסדר" הסתובב והלך.
פתאום הרגשתי משהו מוזר בפנים, הרגשה לא מוכרת
ואז הבנתי שאני מחייך.סיפרו לי על זה שפעם אנשים היו
מחייכים אבל לא תיארתי לעצמי שהתחושה טובה כ"כ.
ניגשתי לבאר שבאמצע הרחוב וראיתי שבמקום מים יש חלון קטן.
היססתי לכמה רגעים ובסופו של דבר פתחתי אותו,וראיתי בברור
את המשפחה שלי על הרצפה עם בגד קרוע, מזילים כמה דמעות,
מדברים עליי,ואני רוצה לצעוק להם "זה בסדר אני מחייך עכשיו",
אבל לא מצליח לפתוח את הפה.
נשאר לעוד רגע קטן,שולח נשיקה חמה באויר ויוצא לחיים חדשים.