קולות המוזיקה של השכן חדרו מבעד לקירות ולא הצליחו להסוות את
צעקותיה של אשתו.
ניתן היה לחוש במבוכתו של שכני מבין סדקי הצבע, שהקפדתי להמשיך
ולהביט בהם כזכר היחיד שנותר לחורף שחלף לו מזמן. החום בלתי
נסבל. המאוורר אך מרוחק ממני בעשרים סנטימטרים ובכל זאת לא
מצליח להפיג את תחושת המחנק השוררת בחדר ועכשיו הצעקות של
השכנה רק מוסיפות קיסם בוער אל תוך מדורת הבערה של החדר. אני
מחליט לרדת למטה לטייל מעט ברחובות. לובש מכנסיים קצרים ונועל
את נעליי באיטיות, מקפיד שלא לזוז מהר מדי, ורחוק מדי מן
המאוורר.
חדר המדרגות הקריר מהוה מקלט זמני, ובמוחי חולף הרעיון שאולי
הייתי נשאר שם אם לא היו נשמעים גם ממנו צעקות השכנה המשוגעת
מאירה, אשתו של חיים, ואם לא היו עוברים בו צינורות הביוב של
כל הבניין שגורמים לך לספור את מספר הפעמים שכל שכן הולך
לשירותים ולמה.
יצאתי החוצה בלי להצליח להתחמק מן השמש הקודחת, השעה הייתה כבר
שש וחצי בערב ועדיין היא לא החלה לחוס עלי ולהמעיט מקרינתה
שבימות החורף כה ערגתי לה.
בכלל - איפה היא כשצריכים אותה השמש ? בג'ונגלים של ברזיל או
בספרים של קניה  ? במה היא מועילה לי כשהיא מחייכת שם ומחווירה
אצלנו ? הנה עוד משהו עובר עם משקפי שמש הולך בעיניים עצומות
מנסה להימנע מכדור האש, אבל אפילו מהעמוד הוא לא מצליח להימנע
ומתנגש בו בעוצמה. על מה הוא חלם עד שהתעורר מן הכאב ? חיוך
זדוני עלה על פניי, ונמחק מיד כשהוא הביט בי בכעס. אבל החיוך
חזר משחלפתי על פניו. עד שקורה משהו מצחיק, אסור לי לפחות
לחייך ?
כמה שאלות. הרחובות ריקים ורק רעש המזגנים נשמע והדבר היחיד
שזז הן טיפות המים שנוטפות להן מן המזגנים אל כרי הדשא העלובים
שבפתחי הבניינים. נדמה לי שזה לא מה שיציל אותם, למרות שגננות
זה לא התחום שלי. זה כל כך לא התחום שלי שאפילו לגדל שלושה
פרחי גרניום בערוגה של הסלון אני לא מצליח. תמי משתגעת מזה,
היא לא מבינה איך אני מצליח בדייקנות אובססיבית להרוס כל שתיל,
כל צמח וכל עציץ שהיא מנסה להביא הביתה.
אולי בגלל זה היא הלכה. או אולי מפני, שאני לא יכולתי לעמוד
בצעקות שלה וברעיון שחיים השכן יודע שאני מגביר את הרדיו כדי
שהוא לא ישמע אותה. כל יום מחדש, כל פעם אני הייתי שותק והיא
הייתה צועקת וככל שהייתי שותק יותר, כך היא הייתה צווחת יותר,
ובוכה.
ואת זה לא יכולתי לסבול, מיד הייתי יוצא החוצה. לטייל, לראות
אנשים במשקפי שמש נפגשים עם עמודים. לחייך. אני חושב שהיא רצתה
שאתמודד עם זה שאבכה גם, שאשקה את ערוגת הגרניום בדמעות שלי.
אולי אז היו צומחים כמו שצריך, עם דמעות. אבל יש פה כל כך הרבה
אולי, שאולי זה מוגזם.
זה לא מצא חן בעיניה שאני יושב בבית וכותב. 'למה שלא תצא לעבוד
כמו כולם ?' הייתה שואלת.
'למה שלא תגיד לי איך שאתה מרגיש, או מה אתה חושב, למה את הכל
אני צריכה לקרוא ?'
אני חושב שהיא רצתה גם לשמוע. אולי היא חשבה, שאני חושב שהיא
חרשת ?
אבל אף פעם לא הצלחתי להגיד לה את מה שרציתי מהפה. רק מהיד זה
היה יוצא מדויק, נכון, ואולי הכי חשוב, בלי דמעות.
הנה זוג מבוגר, שוכבים להם במרפסת הקומה השנייה של הבניין
שמעלי, משתזפים על כסאות נוח ישנים, כמו העור שלהם שמתקמט
ומשתזף ולא לגמרי ברור באיזה סדר זה קורה.
הוא ישן, ונוחר. ספר בגרמנית שמוט על פניו, "דר יודל פון
מינסק" או משהו כזה, האותיות קטנות מדי בשביל שאוכל ממש לקרוא.
על גופו השעיר רק בגד ים דקיק שנועד באמת רק להסתיר את מה
שהכרחי. היא ישנה עם מגבת שאולי הייתה לחה אך בינתיים התייבשה
על עיניה, לידה כוס לימונדה שכמו המגבת כבר התייבשה ונותר בה
כעט רק פלח הלימון. מתוך ביתם בקעה מנגינה ישנה, כנראה ביידיש,
שהנעימה את אזני. וחשבתי לעצמי שהנה סוף סוף מוזיקה שלא נועדה
להסוות משהו אחר, אלא באמת להנעים את אוזנך. וכך באמת עשתה.
תלוי מתחת למרפסת הזקנים המנומנמים שכחתי לרגע מהשמש ומהחום
ומתמי. ודמיוני החל מצייר את אותו הזוג בנעוריהם בגרמניה מגלים
את אהבתם הראשונה. ומשם לכל תלאות הדרך שהביאה אותם עד למרפסת
הזו, ביחד.
מולי על המדרכה טלפון ציבורי. תמי עכשיו בבית, כמו בכל ערב שבת
קוראת במיטה עם כוס תה, אפילו בחמסין הכי כבד. אף פעם לא הבנתי
את זה. אבל עכשיו פתאום בא לי גם.
'הלו, תמי ?'