ביום רגיל, מעולם לא הייתי שם לב לעובדה שהדס מאוהבת בי. אבל
היום לא היה יום רגיל, היום הדס דברה איתי. ולא רק שהיא דברה
איתי, הדבר הראשון שהיא אמרה לי בחייה הוא שהיא מאוהבת בי. רק
היה לי מעט מוזר שהיא בחרה לומר לי את זה בזמן שכל הכיתה
מסתכלת, במיוחד שהיה נראה שכל האירוע הסעיר אותם לא מעט, אם
נשפוט לפי החיוכים המוזרים שהתפשטו על פניהם ברגע שהדס ניגשה
אלי לבשר לי את בשורת חיי.
יה! אני חושב שאף פעם לא התרגשתי כל כך, למרות שדווקא הדס, מכל
הבנות, אינה הבחירה המושלמת מבחינתי. תווי פניה החדים, מבנה
גופה הרזה וקולה הצורמני מעולם לא עזרו לי להבין איך היא נבחרה
להיות מלכת הכיתה. אם היו שואלים לדעתי, אני בכלל חושב שדפנה
הרבה יותר חכמה ממנה, ואולי אפילו (בגלל זה) גם יותר יפה. אבל
אף אחד לא שאל לדעתי.
ובכל זאת - עדיין מהדהדות בראשי המילים שלה : "אז אולי תבוא
היום בערב למערה שליד הצריף של הזקן, מה אתה אומר? אתה יודע
איפה היא נמצאת נכון?" האמת היא ששיקרתי לה, הפעם הראשונה
ששיקרתי לילדה, חוץ מאחותי, כמובן. אמרתי לה שבודאי שאני יודע,
רק שבזמן האחרון לא היה לי כל כך זמן ללכת לשם כי פשוט היו לנו
הרבה מאד שיעורים. אני חושב שזה נשמע לה הגיוני כי היא חייכה
אלי חיוך רחב במיוחד של הבנה, שבטח גרם לי להסמיק עוד יותר ממה
שכבר הייתי. איך שהיא גמרה לדבר איתי, רצתי מהר לשירותים לעשות
פיפי לפני שממש יהיו לי בושות. כשחזרתי אחר כך לכיתה, כולם
חייכו אלי - בפעם הראשונה.
בידיים רועדות קיבלתי את הפתק שהדס העבירה לי בשיעור האחרון.
בידיים רועדות משתי סיבות, אחת: מעולם לא קיבלתי פתק מהדס
ושתיים: מעולם לא קיבלתי פתק בכלל, כך שפחדתי נורא להיתפס
איתו, במיוחד בשיעור של המורה אורנה. בסופו של דבר קיבלתי את
הפתק, ובסתר גמור, קראתי אותו במהירות כאילו היה קטע לקוח מספר
של עמוס עוז:
"אל תשכח, הערב  מארה בשעה  ,8 אל תאחר. הדס." בנוסף היה
מצוייר ליד המשפט ציור של לב, שהצליח בקלות לכפות על שגיאת
הכתיב.  
יו! כבר שבע בערב ועוד לא התקלחתי, מוטב שאזדרז. אני מקווה
שאמצא את המארה הזו בקלות  (מארה... איזה מצחיק!).
את הצריף של הזקן, שלמעשה לא היה כל כך זקן, ורק מראהו העני
והמרופט, שערו וזקנו הלבנים הדביקו לו את הכינוי של זקן, מצא
גלעד בקלות. הבעיה הייתה למצוא את המערה, שכמובן מעולם לא היה
בה. הלילה היה חשוך, ובעיקר באותו אזור שגובל בואדי המדברי
שבצפון העיר. תוך כדי גישושים באפילה הכבידה, ירד גלעד אל תוך
הואדי, חש בידיו את הסלעים בתקווה לאתר איזשהו רמז לקיום
המערה. תחילה חשב שיפחד נורא ללכת לבד בלילה בואדי, אך
להפתעתו, הדבר היחידי שחשב עליו באותם רגעים היה שהוא מלכלך את
המכנסיים החדשים שהיה אמור לשמור לבר-המצווה של אחיו, ושהוציא
מן הארון מבלי שאימא שלו תבחין בכך. בנוסף לזה, הוא יגיע
לפגישה הראשונה שלו עם הדס עם מכנסיים מלוכלכים, ומי יודע
באיזה מצב הנעליים שלו כבר.
לאט לאט החלו עיניו של גלעד להתרגל לחשכה, וכבר לא נזקק להושיט
את ידיו לפנים על מנת למצוא את דרכו, כשלפתע הבחין בכתם כהה
גדול, בדיוק לפניו. כך נעמד גלעד במשך דקות אחדות לפני הכניסה
למערה, מנסה להרכיב את משפט הפתיחה שלו, לכשיפגוש בהדס, שכבר
הפכה בינתיים להיות אהובתו הרשמית.
- נו, מה קורה עם האידיוט הזה? אנחנו קופאים מקור!
- עוד מעט הוא יגיע, מה אתם חושבים,  שהוא יפספס פגישה עם הדס?
אנחנו לא היינו מפספסים פגישה כזאת.
- זה בטוח!
- שקט מפגרים! הנה הוא מגיע, תראו איך הוא הולך... אנחנו
מתערבים אתכם שהוא עוד שניה נופל.

"לעזאזל,מה אימא תגיד כשהיא תראה את הכתמים האלה על המכנסיים.
טוב, כח כח
כח... שלום הדס, אני מקווה שאת לא מחכה יותר מדי, אני מצטער על
האיחור פשוט
התעכבתי קצת בשיחה עם הזקן, ממש איש מצחיק את לא חושבת?"
- זה המשפט הכי מפגר ששמענו בחיים שלנו.

"זה נשמע לי טוב, הגיע הזמן להיכנס".
זאת הייתה מערה גדולה יחסית, שטוענים שפעם שמשה את לוחמי האצ"ל
כמקום מסתור בפני הפלנגות עוד לפני קום המדינה. כשגלעד נכנס
אליה הבחין באור דק שמגיע מעומקה, והחל מתקדם לעברו בראש כפוף
כדי לא לחבוט את ראשו בתקרה הנמוכה. המערה הייתה בנויה בצורה
שמזכירה את האות ריש, בתחילתה היא נמוכה, ומייד אחרי העיכול,
מגיעים אל חלל גבוה וצר שבקצהו ישבה כעת הדס על מעין מושב
מאולתר מכריות ישנות שהקיפו את החדר הפנימי של המערה.
בנוסף לכריות, היה שם גם שולחן עץ ישן ונמוך שכנראה מצאו
הילדים זרוק באיזו חצר עזובה. המראה של החדר המעוטר בכריות
דהויות ושל הדס מוארת באורו המרצד של נר בודד שניצב לידה,
הקסים את גלעד עד כדי כך שנשאר תקוע בכניסה ופעור פה ניסה בכל
כוחו להוציא את המפשט המיוחד שבנה מראש לאותו הרגע. הדס יפה
מתמיד, ישבה מולו מחייכת עם שמלה אדומה דקיקה,כשראתה שגלעד לא
מצליח לפצות הגה מפיו, אף התרחב חיוכה ומבלי לומר מילה, סימנה
לו להתיישב לצידה.
- הוא ניכנס, בואו מהר, אנחנו צריכים להתקרב. זהירות!
- אנחנו עושים יותר מדי רעש, צריכים להיות שקטים.
- הוא ניכנס לחדר, נקשיב אם הוא אומר לה את המשפט הטיפשי שלו.

- הוא לא אומר כלום!
- ששש....

"אני, מצטער על העיכוב, אהה אני מקווה שאת לא מחכה לי כבר הרבה

זמן פשוט..."
"אל תתנצל, הרגע הגעתי, זה בסדר."
"..."
"אני מקווה שצחצחת שיניים לפני שבאת."
"בטח, אני מצחצח שיניים תמיד לפני שאני נפגש עם בחורות."
"יופי, כי אני כבר מתה לתת לך נשיקה."
אלוהים, מה קורה כאן? הדס הזאת כבר גורמת לי לשקר בפעם השנייה
היום, ועכשיו היא טוענת שהיא רוצה להתנשק איתי. בחיים שלי לא
נישקתי בחורה עד היום, ואולי היא תרגיש שלא צחצחתי שיניים לפני
שבאתי?

"בוא נצא קצת לטייל בואדי, כל כך נעים הלילה ולבד אני פוחדת
לטייל כאן"
"נחמד כאן, לא? למה שלא נשאר כאן?"
"אל תגיד לי שאתה פוחד לטייל בואדי"
"לא, מה פתאום. אם את רוצה, נצא מייד"

- הם יוצאים! אנחנו מוכנים? כולם להסתתר.
- אנחנו מוכנים.

היא לא אמרה שום דבר על המכנסיים, אני מקווה שהם מוצאים חן
בעיניה. מתי היא מתכונת לנשק אותי, רק שתגיד משהוא לפני זה.
"את יודעת, כל זה מזכיר לי את הסיפור של רומיאו וג'ולייט. זה
כמעט אותו דבר, רק שבמקרה שלנו זה לא המשפחות שמתנגדות אלא
הכיתה, שמת לב לתגובות המוזרות שלהם היום כשבאת לדבר איתי? את
מכירה את הסיפור של רומיאו וג'ולייט, נכון?"

"בטח שאני מכירה, זה עם לאונרדו די קפריו! מה קרה לך כולם
מכירים את זה"
"לא, זה של שייקספיר, לאונרדו דה-וינצ'י צייר את המונה ליזה.
זה נהדר, אפשר לראות מכאן את כל הקונסטלציות של הכוכבים
בבהירות כזו! הנה תראי שם, את רואה את העגלה? כן שם, אז אם
תמשיכי ישר למעלה מן הידית שלה, את רואה את הכוכב הזוהר שעומד
לבד שם? זה כוכב הצפון, אם נלך כל הזמן ישר לכיוון הכוכב הזה,
נגיעה ללבנון, ואם נמשיך נגיע לסוריה ואחר-כך לטורקיה, תתארי
לעצמך! לטייל לאורך נהרות הענק, לטפס על ההרראט, לראות את תיבת
נח, לחתוך מזרחה לנהרות הפרת והחידקל. להפליג לעבר עולם של
חלומות... מצטער, אני מדבר ומדבר, נראה שקר לך, את רוצה לחזור
למערה?"
"אה, כן, בבקשה. בוא נחזור קצת קר לי."
"אז שמת לב לתגובות שלהם?"
"של מי?"
"של כל הכיתה"
"הו כן, סליחה, לא, לא שמתי לב. למה אתה מתכוון?"
"את יודעת, חשבתי על זה קצת. בהתחלה היה נדמה לי שכל החיוכים
האלה הם פשוט פרי ההתרגשות היחסית ילדותית שלהם שהם מפגינים
בכל פעם שיש איזה סיפור חדש בכיתה. אבל עכשיו אני חושב שזה
פשוט חיוכי רחמים, ואולי גם של תדהמה, מהעובדה שאת - מלכת
הכיתה, מאוהבת בי. אני חושב שזה למען האמת, הפתיע גם אותי קצת,
בדרך כלל בנות כמוך בכלל לא שמות לב שאני קיים."
"מה זאת אומרת בנות כמוני?"
"את יודעת הדס, את מלכת הכיתה ואני, אני המוקוס. את חושבת שאני
לא שומע את מה שאומרים עלי מאחורי הגב? אני מודע למה שאנשים
בכיתה חושבים עלי וזה לא מטריד אותי, כבר התרגלתי לזה מזמן."
"אתה כזה חמוד, אני חושבת שאף אחד בכיתה לא יודע מה אתה באמת
שווה, לא שמעתי אף פעם מישהו בכיתה כל כך..."
- מה קורה כאן? מישהו מוכן להסביר לנו?
- אנחנו לא מבינים, היא לא מסמנת... הם נכנסים שוב למערה!
- אנחנו צריכים לחזור למחבוא!

"הדס, אני חייב לומר לך משהו מאד חשוב"
"מה יש גלעד?"
"אני צריך להתוודות, מעולם לא נישקתי בחורה"
"אני יודעת גלעד, זה לא נורא, אני אלמד אותך זה מאד פשוט"
"איך את יודעת?"
"גלעד, מה אתה חושב שסתם אני מלכת הכיתה? אני יודעת בדיוק עם
מי ומתי כל אחד התנשק"
"וואו! זה באמת מרשים, ואת באמת מתכוונת לנשק אותי?"
- על מה הם מדברים כל כך הרבה? אנחנו ממש לא מבינים, מה עם
התוכנית?
- היא הורסת הכל, אנחנו נצטרך לפעול לבד.
- היא מנשקת אותו, הם מתנשקים!!!
- הם מתנשקים... למה?
- איתו???
- אנחנו...

היא מתקרבת אלי, אוי לא היא מתכוונת לנשק אותי כבר? לא יכול
להיות! מה זה...?  ממש נעים... היא מזיזה את השפתיים שלה! היא
פותחת את הפה, מה לפתוח את שלי... ווואו הלשון שלה, אכסה קצת,
אבל ממש נעים...
- חברים, אנחנו מחכים יותר מדי.
- אנחנו מסכימים, בואו לא נחכה לסימן שלה.
- קדימה!
- צריכים להיות מוכנים לפני שהם נכנסים למערה, בואו נעלה.

אני נחנק! כמה זמן אני צריך להחזיק מעמד ככה בלי לנשום? הו!
היא מלטפת אותי בגב, זה כזה מדגדג, אוי אוי אוי! אני אלטף אותה
גם, זה בטח מה שאני צריך לעשות, כן, נראה שזה מוצא חן בעיניה
כי היא מתקרבת אלי, אני מקווה שהיא לא תרגיש ש... היא הפסיקה.
תודה לאל! ואו! היא מסמנת לי לבוא למערה!
- איפה הדלי?
- כאן, צריכים לפתוח אותו, אצל מי המברג?
- אצלנו, אבל, אם לא נחכה לסימן שלה אז... גם היא תתמלא בצבע
לא?
- לא אכפת לנו! היא לא הולכת לפי התוכנית.
- הנה! הם תכף יעברו פה למטה, להתכונן!
- תביאו את הדלי.
- הוא פתוח?
- כן, פתחנו אותו.
- מי עוזר לנו לגלגל אותו?
- אנחנו.
- מהר!
- צריך לעמוד על הקצה, אחרת נפספס.

"בוא אחרי, אל תדאג"
"אני לא דואג בכלל, ממה יש לי לדאוג?"

- אחת, שתיים ו-ש...
- ווואאא! אנחנו מחליקים, הסלע....

הכל קרה כל כך מהר. בכניסה למערה נשאר גלעד לתמיד. הסלע הגדול
שהחליק מתחת לרגליהם של הילדים, נחת הישר על ראשו ומחץ את
גולגולתו מיד. הוא כנראה אפילו לא הרגיש דבר. רגליה של הדס
נמעכו גם כן, והיא מאז יושבת על כסא גלגלים.  אחד הילדים שנפל,
שבר את רגליו ואיבד כמה שיניים.  כשחזרה הדס לכיתה אחרי כמה
חודשים, כבר לא הייתה מלכת הכיתה.  אבל זה כבר לא היה אכפת לה.