עמדתי בצפירה וחשבתי עליו. לא בגלל שרציתי, ולא בגלל שפקדו
עלי, אלא בגלל שסוף סוף גם אני יכולתי לעשות את זה; לעמוד דום
עם הנשק רבע שעה כזקיף ליד נר הזיכרון, ולעשות פרצוף רציני
ועצוב על-אמת; כזה שכשמסתכלים עליו מקרוב, רואים שהאישונים
מנצנצים- ויודעים שזה מדמעות.
בשבוע שעבר דפקו לנו על הדלת בבוקר והעירו את חיים, וכשהוא פתח
את הדלת, עידן שאל אותו אם אני ישן; אני פלטתי נחרה וכיסיתי את
השמיכה מעל הראש, אבל את האוזניים פתחתי טוב טוב.
החדשות הרעות היו שהחבר שלי דודי מגולני נהרג.
כשחיים ניסה לבשר לי את הבשורות הפטאליות בכובד ראש, חייכתי
ואמרתי שזה מצער מאד לשמוע, אבל אין לי חבר בגולני בשם דודי.
בחדשות של תשע דיווחו על חייל ש"נפגע מאש כוחותינו", אבל לא
קראו לו דודי. ניסיתי לחשוב מאיפה אני יכול להכיר גולנצ'יק
שמת, והיו רק שני כיוונים: מהבית-ספר שלי או מהמכון שלי (מכון
לקראטה). לא האמנתי שמישהו יטרח להתקשר אלי מהשכבה להודיע, כי
לא הייתי פופולארי מספיק. ושוב, לא הכרתי מישהו בשם דודי באף
אחד מן המקומות הנ"ל.
בסופו של דבר התברר לי שחברה שלי היא זו שהתקשרה והשם התעוות
לו; בכלל לא קראו לו דודי- אלא "דורזי", ובכינוי זה היכרתי
אותו במכון; אף-אחד לא קרא לו בשמו האמיתי.
אותו לילה ישבתי על ספסל בחוץ ובכיתי; לא בכיתי מעצב אלא בגלל
שצריך, בגלל שהכרתי אותו ואפילו טלי התקשרה אלי ואמרה שאם אני
ארצה להפסיק להצחיק אותה ולהתחמק מהנושא, אז רק שאדע שהיא
מתנדבת לתת לי כתף לבכות עליה.
ואני אפילו לא הכרתי אותו כ"כ. סתם אחד שהיה מתאמן איתנו במכון
כמה זמן; הוא היה גדול וחזק והיה מכניס מכות בקרב שחבל לך על
הזמן. אבל הוא לא היה ממש חבר שלי. בשביל זה קיימת המילה
"מכר".
אז עכשיו שהוא מת, גם לי יש אחד כזה, ותמיד אפשר לשלוף אותו:
לספר בדיחות על חיילי הנדסה שאוהבים לשחק "7 בום!", לשיר
"אנחנו שנינו מאותה שקית/אספו אותנו באותה כפית" ולצעוד "שמאל,
שמאל, שמאל שמאל שמאל"; ואז, אם מישהו רגיש צועק עלי שאין לי
פרות קדושות, להחזיר לו בהפוכה שאני הכרתי מישהו מגולני שמת,
ואיך הוא מעז להאשים אותי (הם תמיד שותקים אחרי זה). כי אני
בחיים לא אשקר לגבי דבר עצוב כל-כך אם זה לא נכון. אני לא
מסוגל.
וכמובן שאפשר גם לשחק את הרגיש הטראומטי ולבכות לבנות על הכתף;
יש כאלו שמתות לשחק את האחות הרחמניה, ומי יודע, אולי בסוף
המנהרה יש מספיק אור לראות אותן נותנות בחושך.

באמת חבל לי עליו, לא סתם. "נפגע מאש כוחותינו". לעזאזל! אין
בזבוז גדול, נלוז ומעוות יותר לחייל בצה"ל; חייל שמספיק מפחד
ממחבלים בני זונות מקדימה בלבנון, שהוא לא מספיק להתכופף מהאש
הידידותית של חבר שלו מאחורה. רק לפני שבוע וחצי אמא שלו עלתה
לקבר שלו בהלוויה, ועכשיו כבר יום הזיכרון לחיילי צה"ל. אתם
חושבים שהיא הלכה שוב, או שאמרה שהיא כבר ביקרה שם לא מזמן,
ואין לה כוח ללכת עוד פעם ולהידחק בתור כמו כולן.?

ואני, הרבע שעה שלי כבר נגמרה, והסמל-תורן מצעיד אותי לקצה
רחבת הדגל; שם אני מוריד את הנשק והכומתה, ומרגיש כל-כך בזיוני
ושפל על זה שכאב לי עליו, שירדו לי דמעות צער לא כי חברתו תחסר
לי והעולם לא יראה אותו הדבר בלעדיו, כי אם מפני שזה מה שאני
מצפה מעצמי לעשות בתור בן אדם בחברה הזאת- וזה מה שבין אדם
אידיאלי היה עושה.
לך תדע, אולי עם קצת "מזל" עד שנה הבאה זה יקרה למישהו קרוב
שבאמת אכפת לי ממנו, ואז אני אעמוד דום ואבכה כמו ילד בערב יום
הזיכרון, ולא אסתכל על שרוכי הנעלים שלי בזמן הצפירה, או אחשוב
עליו ואיך הוא יעזור לי להתחיל עם דנה החובשת החמודה.
ואם זה לא יקרה, תמיד אפשר לתרום סכום כסף (להרגעת המצפון
והמוסר החברתי) לאגודה למען החלל.