פגשתי אותו. אבל אף אחד לא מאמין לי; לא שמעתי עליו בכלל עד
שהגעתי לצבא... ועכשיו שאני כאן, שמתי לב למסכת הכחשות באשר
לקיומו. מסטיקרים דרך גלויות ועד לססמאות צבועות בטושים על
קירות השירותים בכל בסיס בארץ- כולם טוענים שהוא לא קיים!
בנוסף, נראה כי אמונה עיוורת זו הולכת ומתחזקת בלב כל חייל ככל
שהוא נעשה יותר פז"מניק (כמובן שההכחשה התוקפנית ביותר קיימת
אצל סמלים ראשונים, אותם לא ניתן לשכנע בשום פנים ואופן
בקיומו). לא מזמן השתחרר אצלנו אחד, טל קלדס, וכמובן שהייתה לו
שתייה. לבסוף כשהוא קם לנאום את נאום הפרידה והסיכום שלו, טען
כי במחברת מסויימת במשרד הייתה ססמא, משפט כזה שהוא לא האמין
בו עד אותה העת:
"אין מניאק שיכול לעצור את הזמן". "וואללה", הוא אמר בחיוך
ועיניים נוצצות, "זה כל-כך נכון!".

עלי הוא לא עובד. זה לא שאני בן אדם חכם כ"כ, או מישהו ששם לב
תמיד לכל דבר, אבל אי אפשר שלא להבחין בו, הוא הרי בולט בשטח!
אנשים חושבים שאני בן אדם פסימי; אולם אחרי שתקעו בי מבטים
מוזרים משניסיתי להסביר להם את האמת, החלטתי לשתוק ולא להכריז
יותר שפגשתי את המניאק שיכול לעצור את הזמן!
אני לא יודע איך קוראים לו (לא שזה משנה משהו), ואני לא יכול
בדיוק לתאר איך הוא נראה, אבל הוא מגיע בשעות הכי קשות שלי.
במטבח הראשון שלי הוא הסתתר מאחורי הפחים בכל פעם ששפכתי
קילוגרמים של אוכל מוצק-נוזלי מבעבע ואנטי הומניטרי לתוכם; תשע
וחצי שעות על הרגליים - והמניאק עוד מעז לעצור את הזמן;
כשסיימתי את אותה מטלה-מבחילה-על-בסיס-קבוע בשעה 16:30, זרקתי
מבט בשעון הדיגיטלי שלי, והמבט המרפרף הפך למפרפר משניצנצו להן
הספרות 14:30 כאילו על מנת להקניט שבפועל נותרו לי עוד שעתיים
תמימות (ואולי לא כ"כ תמימות...) עד לסוף הגואל.
אז בינתיים הגעלתי את ידיי מחוסרות הכפפות בריקון ג'יפה מתעלות
הביוב הרטובות והמצחינות;
הד מבעית נשמע מתוכן, ספק אנקת היאוש שלי עצמי, ספק הגיחוך
המלגלג של ההוא.

החורף הגיע אל בסיסי המדברי שבנגב, ואני יצאתי לשמור בעמדה
הקיצונית של הבסיס; עמדה פרוצה לרוח/עכברים/עקרבים/נחשים ושאר
פגעי מזג אוויר וחי. ברוב טמטומי, האמנתי שמעיל צבאי יספיק
לשמור על חום גופי... טעיתי. באופן תיאורטי קפאתי שם למוות
במשך 120 דקות - אבל בפועל, בכל פעם שהשעון רץ קדימה עשר דקות,
המניאק הקיש באצבעותיו והחזיר את המחוגים 5 דקות אחורנית.
כמובן שלא ראיתי אותו, אבל שמעתי אותו יושב על גג העמדה [שם
קוד: "איגלו"] בחרמונית, שני כובעי גרב וגטקס, ועושה קולות של
חמסין רק כדי לעצבן אותי. חצי שעה אחרי שנואשתי מלראות את ג'יפ
האיסוף שלי חזרה לש.ג., 30 דקות אחרי שהתייאשתי מלחזור להיות
יונק בעל דם חם שוב, פשוט נמאס לי מהמניאק הזה שמאריך לי את
השמירה בשתיים אפס-אפס לפנות בוקר, ויצאתי מן העמדה בניסיון
לתפוס אותו. "אל תתעסק איתי", צרחתי בניירוטיות, מוכן ומזומן
לדלג על נוהל מעצר חשוד על מנת לעבור לנוהל המעניין יותר
מבחינתי- נוהל פתיחה באש- אלא שסונוורתי ע"י אורות הג'יפ שסוף
סוף הועיל בטובו לבוא. הדמות שעל הגג קפצה אל מעבר לגדר הבסיס
ונעלמה בחושך. מסתבר שרק אני שמעתי אותו צועק בטרם נעלם,
מילותיו מהדהדות מעל ראשי: "מי מתעסק- זה מיקו!".

הוא עוקב אחרי לכל מקום בבסיס, המניאק- גם בעבודה. שעות אני
יושב לי במחלקה ועובד, והוא בשלו; את השעונים שעל הקיר הוא
אוהב להאט, ולי לא נותר אלא לחרוק שיניים ולתת לזה לעבור על
סדר היום. מעניין שבזמן הפנוי שלי הוא כלל לא נוגע, לא עוצר
ולא מאט...
אם יש לי שעתיים פנויות לפני שמירה, תהיו בטוחים שאלו שעתיים
אותן ניתן למדוד לפי שעון עצר שוויצרי אורגינל! דווקא אז הוא
חוטף התקפת מוסר וטוהר עבודה, ונותן לזמן המוקצה לי להימשך
בדיוק כפי שאמור, ולא שניה יותר.
אתם יודעים, למעשה אינני מדייק בנקודה מסויימת... אמנם אני
קורא לו "המניאק שיכול לעצור את הזמן", אבל הכישרון שלו רחב
יותר, שכן הוא מסוגל אף להאיץ את הזמן; התיאוריה שלי בנושא היא
שהוא שוכן בבסיס, ומשם שואב את כוחו המרושע (כאשר עושי דברו
ומשרתיו הבלתי-מודעים הם מני רס"רים ומפקדי בסיסים); לכן כשאני
נמצא בבית, הוא מנסה לפגוע בי ולהאיץ את הזמן, אך הדבר אינו
עולה בידו בצורה טובה במיוחד, שכן אני שוכח את הבסיס, ודבר זה
פוגע ביכולתו המאגית (מי בכלל מרגיש אותו בזמן רגילה?!).

נותרו לי עוד שנתיים לצבא - 66.6% - ונא לשים לב למספר הנ"ל,
שכן כידוע 666 הוא מספרו של השטן. המניאק עוד עוצר את הזמן
ומתעלל בי, אך הגעתי למסקנה שפז"מ הוא הדבר ההרסני ביותר בשביל
המניאק, הוא אבן הנגף שלו, ולכן הדבר הטוב ביותר שאני יכול
לעשות הוא לשבת בשקט, לסבול ולקטר, ולהתפז"ם (מבלי שהוא ישים
לב).
עד הסמ"ר סביר להניח שאשכח אותו, כמו כולם, וכשיגיע תורי
להשתחרר, בשתיה שלי אקום ואומר: "במשרד הייתה איזו מחברת, והיה
בה משפט שלא האמנתי בו עד היום- "אין מניאק שיכול לעצור את
הזמן..."; "וואללה", אגיד בחיוך ועיניים נוצצות: "זה כל-כך
נכון!".