הניחו לנפש שלי, אני כבר מרגישה כבולה מעל ומעבר,
אינני מסוגלת להביט על השתקפותי בחלון,
אינני מסוגלת להביט על עצמי בראי
אינני מסוגלת לעזור לנשמתי...

אינני מסוגלת לחיות
ואינני מסוגלת למות

רוצה לבכות אבל חבל על הדמעות
והנה לאט, לאט הן זולגות,
הדמעות שייחלתי בכל לבי שלא יצאו
והן הקשיבו לי עד למכה הזאת...

הן פורקות את כל הדיכאון והצער, אבל אני לא מסוגלת
משהו בתוכי אומר "לא, אל תבכי!" חבל להוריד דמעה שרק כואבת...
הדמעה צועקת עליי, דווקא עליי!
הקש ששבר את גב הגמל כבר הגיע
הוא תמיד מגיע בזמנים הכי לא נוחים,
פתאום בבום.. ממלמל את החיים...

והדמעות לא מקשיבות לי,
הן פשוט זולגות בלי לשאול..
לא איכפת להן, ממש כמו בני האדם
לא איכפת להן מכולם....

אני רוצה לברוח, לברוח מעצמי,
לשקוט, לשתוק.
לאכול את עצמי עד עפר ולשכוח...

וממשיכות לזלוג וממשיכות
ונמאס לי שהן זולגות כל הזמן!
אם זה היה תלוי בי,
הייתי בורחת מפה מזמן!