ילדה טובה, מכבדת את ההורים מכינה תמיד את השיעורים ועבדות.
הציונים שלה תמיד היו בעננים, היו לה שתי חברות טובות שהיו
איתה תמיד. אף פעם, אף אחד לא ראה אותה בוכה. כולם חשבו שהיא
הבנאדם הכי שמח על פני העולם, תמיד עם החיוך מאוזן לאוזן שמעגל
את הפנים היפות שלה. העיניים המבהיקות בצבע ים סוער. והשיער
מתולתל תמיד אסוף למעלה כך שגולש לפעמים אפילו מסתיר ניצנוץ או
שניים מהעיניים. כולם הכירו אותה בתוך דמות, תמיד היא הייתה
"הילדה עם הקוקו" או "הילדה עם הספרים" אבל אף אחד לא ידע את
שמה. כל הביה"ס עשה מהומה בגללה, לפעמים כשהיא לא הצליחה לפתוח
את הלוקר, לפחות שני ילדים מכל שכבה באו ועזרו לה. וזה מה שהיה
מוזר.
החברות הטובות שלה הן שתי ילדות, אחת עם משקפיים, שיער שחור
חלק כמו קש, לחיים עגולות, ופה קטן וחמוד, נראה כאילו והפסיק
להתפתח בגיל שנה. ועוד אחת שיער בהיר מידי, עיניים חומות
מהפנטות יותר מלהבה עצמה. מושלמת כזאת, מושלמת אבל שקטה. אפשר
היה לראות שהן נורא קרובות, שלושתן. הן תמיד היו הולכות ביחד
ותמיד היו מדברות, אוכלות, יוצאות מביה"ס ביחד.
כולן היו נורא מקובלות בקרבת הילדים הקולים, למרות שאף אחד אף
פעם לא שמע את השמות שלהן. הן היו המוזרות של הביה"ס אפילו
המנהל הכיר אותן אישית, מרוב שהזכירו אותן בשיחות של ילדים.
עם זאת אף אחד לא ידע איפה היא גרה. הם הכירו את הילדה בגבולות
ביה"ס אבל משם ועד הודעה חדשה אין להם שמץ מה קורה איתה. אז כל
יום הם אומרים לה להתראות יפה, ומצפים למחר בשביל לראות אותה
שוב מחייכת את החיוך מאוזן לאוזן שלה שמאיר את החושך.  תמיד עם
דיסק מן ותמיד עם אותו שיר. כל מי שהיה צופה בה כל 4 דקות היה
רואה אותה שרה ביחד עם המוזיקה את השיר. אותו שיר כל יום כל
אחד שראה אותו אמר שהיא שרה משהו עם עננים. אפשר היה לחשוב
שהיא אובססיבית לגבי השיר הזה, כולם ראו שהיא אוהבת אותו, אחרת
למה היא שומעת אותו? עוד פעם ועוד פעם.

"היי"
-"הבאת לי את הדיסק??"
-"בטח, נראה לך שאני אשכח לך את הדיסק? תודה! את החברה הכי
טובה שיש"
-"כן כן, איפה הדיסק?"
-"קבלי, בלי שום שריטה"
-"תודה, לא יכולתי בלעדיו, זאת הפעם האחרונה שאני משאילה לך
אותו"
-"נהה את סתם חברה טובה"
-"בבקשה"
"היי לאן נעלמתם לי? אמרתי לכם שהלוקר שלי נתקע, מה אתם
בורחות?"
-"סליחה, אבל קיבלתי את הדיסק בחזרה"
"באמת? מה החזרת לה אותו?"
-"יאפ, החזרתי לה אותו והיא אמרה שהיא לא תתן לי אותו יותר"
"אני בכלל מופתעת שהיא נתנה לך אותו מלכתחילה"
-"למה לא? זה לא כאילו זה הלב שלה או משהו"
-"בלאט! זה לא הלב שלי אבל זה חשוב לי!"
-"סליחה את צודקת, מצטערת"
לפעמים אני חושבת שגם הן בכלל לא יודעות את השם של עצמן.
לפעמים דמיינתי שהן פשוט רוחות רפאים שאפשר לגעת בהן, בלי
תוכן, בלי שם! בגלל זה גם הן מצליחות בלימודים כי הן כבר למדו
הכל עוד בגלגול השני שלהן. אבל אז אני מתעוררת והשפיות גם,
ואני נזכרת שאין כזה דבר. יום אחד איזה ילד היה לו אומץ והוא
נכנס לשיחה שלהן, הן הסתכלו עליו כמו חיזר אבל לאט, לאט הם
התחילו לדבר כל יום כל הפסקה הם גילו שיש להן הרבה במשותף.
"היי רועי"
-"היי, אממ.. אני לא יודע את השם"
-" לא נורא אתה תתרגל לא לקרוא לי עם הזמן אני פשוט אקרא לך"
-"כן הא? תגידי.. אממ.. את תרצי אממ את אוהבת פיצה?"
-"כן, אני מאוד אוהבת פיצה, למה?"
-"סתם.. אממ חשבתי שאולי תרצי לאכול מתישהו אממ פיצה"
-"אוקיי, עם מי?"
-"אממ.. איתי? כאילו רק אם את רוצה.."
-"בטח, אני אתקשר אלייך"
-"אוקיי אממ.. אני אחכה לשיחה"
"היי מה קורה?"
-"כלום, סתם אני ורועי דיברנו"
"אוקיי, אז אולי תבואו כבר? הצלצול הוא לא כל כך נעים לאוזניים
אז הוא לא מוזיקה, בואו"
השיעור הבא היה מתמטיקה, היא ורועי באותו שיעור מתמטיקה ככה
שהם המשיכו ללכת ביחד. הם יישבו אחד ליד השני בכיתה וכמעט ולא
הקשיבו לשיעור כי היו עסוקים בלבהות אחד בשני. כמובן שרועי
יותר, כי היא תלמידה טובה והיא השתדלה להקשיב ולעקוב. לפני
שבכלל התחלתם להבין מה קרה, היא התחילה לבזבז את הזמן שלה יותר
עם רועי מאשר עם החברות שלה. ואפשר באמת לחשוב שהיא התחילה
לשכוח אותן. אם לא הייתם מכירים אותה הייתם ממש חושבים שהיא
מתאהבת. אבל לא, היא לא הבנאדם שמתאהב. היא פשוט מסתורית
כזאת.
"בוקר טוב"
-"הי רועי, מה קורה?"
-"הכל טוב, תגידי, אממ.. מזה השיר הזה שאת כל הזמן שומעת?"
-"אהה.. זה שיר נורא מיוחד שאני נורא התחברתי אליו"
-"כן.. והוא..?"
-"כשבאתי לקחת אותה מהעננים של יונה וולך"
-"ידעתי! ידעתי שזה משהו עם עננים"
-"מה?"
-"כל הביה"ס משתגע מהשיר הזה, כולם ידעו שזה משהו עם עננים אבל
לא הייתי בטוח מה"
-"מה? כל הביה"ס? מאיפה להם לדעת?"
-"אוי אל תעשי את עצמך, כאילו שאת לא יודעת שכולם בוהים בך
כשאת שומעת את השיר"
-"כשאני שומעת את השיר אני לא ממש מתרכזת בזה שאנשים רואים
אותי או לא אני יותר מעדיפה להיות בלתי נראית, ככה אף אחד
בחיים לא יפריע לי"
-"על מה השיר?"
-"לדקלם לך אותו? אני מכירה אותו בעל פה"
-"כן"
-"כשבאתי לקחת אותה מהעננים
היתה ענודה כבר
קולות הקוקו והתנשמת
להטה באזנה
ז'וליאן הורוד השאיר
לנו קור פתלתל
אני ידעתי שהיא תיפול
אבל ניסיתי
אני ניסיתי
וז'וליאן הורוד טוה מסביבי
ניר צלופן בסרט אדום. אילן וירצברג הלחין לה את השיר וזה מה
שאני שומעת"
-"שיר נחמד"
-"נחמד?! השיר הזה שיר גאוני זה פשוט נהדר. השיר שהכי התחברתי
אליו בחיים! אין השיר הזה ענק"
-"בסדר אבל אותו שיר מיליון פעם??"
-"כן!!!!"
אפשר היה לראות שהוא עיצבן אותה כהוגן. אחר כך הייתה שתיקה
והיא שברה אותה.
-"אם אני אמות... אתה תבכה?"
-"לא, כי את לא תמותי"
-"נו רועי פשוט תענה על השאלה!!! אם אני אמות, אתה תבכה?"
-"כן, אני אבכה. אני אבכה כמו שלא בכיתי בחיים שלי. אני לא
רוצה לחשוב על זה אפילו"
-"באמת?"
-"לא, בכאילו! בלאט את שואלת אותי משום מקום מה יקרה אם תמותי,
מה את רוצה שאני אגיד לך??"
-"את האמת! אתה תבכה?"
-"כן"
-"אני אוהבת אותך"
-"אל תמותי"
באותו הרגע היא הלכה, ושמה את הדיסק מן על האוזניים והסתכלה על
השמים. משום מקום הפתיע את רועי בום גדול. היא נפלה על הרצפה.
פעם ראשונה היא לא חייכה, והיא לא בכתה והעיניים שלה כבר לא
הבריקו. היא שכבה שם, עם היד על הבטן ושלולית דם מסביבה, שדה
אדומה. ובאזניים צלצל השיר, שיר שקט, ונעים לשמוע. רועי הסתכל
עליה שם, כמו מלאך. עולה לעננים.
"גם אני אוהב אותך"
אבל הדמעה, לא זלגה.