"הפנים לקיר!",
הצעקה בגרמנית פילחה את האוויר,
ואנחנו, צייתנו להוראות,
ללא מחשבה, וללא היסוס,
כי זה מה שאמרו לנו לעשות.

עמדנו שם, ערומים, רועדים,
מהקור, מהפחד, מנביחות הכלבים.
כלום לא תלוי בנו,
כך זה תמיד היה,
שהרובה לא אצלך ביד,
קצת קשה להביע מחאה.

שורה ארוכה של גופות נושמות,
הסובלות מיתר עייפות,
אנו מתנודדים שפופים,
אל מול כוחה של המציאות,
ללא יכולת לשנות,
ללא הזכות לקוות,
פשוט ניצבים שם אל מול הקיר.

זה ליד זה עשרות שלדים זרוקים,
ופניהם עדיין אל הקיר הקר,
עורם משתפל תחת עצמות שבורות,
קצת גדול עליהם, ומיותר.
בדומה לחייהם, רוצים להסיר אותו,
אך למרות הכל הוא שם,
בניגוד לכל רצון, בניגוד לכל תקווה,
העור קרום וקיים.
הוא נשאר תלוי וכוחו נחלש,
גורם לסבל כה רב בעודו נתלש,
נלקח חתיכה אחר חתיכה, כי גם הם רעבים,
בשרם נלעס ביסודיות - במלתעות הכלבים.

ואנו עדיין כאן,
בוהים באבן חסרת צורה,
ספוגה בדם, מרוסקת,
טומנת סיפורי זוועה.
נאבקים על ניצוץ החיים לשמור,
נאבקים בעצמנו בדרך אל הבור,
מתפתלים בכאב ובשקיקה,
רוצים לחזור אל השורה.

הרי אהבנו את החיות,
שמבשרנו שלנו ניזונות,
ואת הפחד, הכאב וחוסר האונים,
תוצרי הלוואי של חיים.
מסרבים להכיר במציאות,
כבולים בחבלי התמימות,
נמשיך לצעוד בדרך היסורים,
צעד אחר צעד ללא הרהורים,
כי חסרי תועלת יצרנו האל,
ולבדנו, אותנו השאיר,
חיות מעוררות רחמים,
שבאמת, מסרבות להכיר.