אני לא אוהב כחול.

זה היה יום חמישי ואבא לקח אותנו לים. שירה, אחותי הגדולה,
לבשה את בגד הים האדום המזעזע שלה ואני נשארתי עם הבוקסר שאבא
קנה לי בתחילת השנה. לא אהבתי אותו אז וגם עכשיו אני לא אוהב
אותו. הוא סתם כחול עם ציור של איזה תמנון מוזר מאחורה. אבא
תמיד אמר שכחול זה הצבע הכי יפה בעולם. אני זוכר שגם הוא לבש
בגד ים כחול ונעל כפכפים כחולים ושכב על מגבת הים הכחולה שלו.


"נו, בן, כנס למים. תראה לי מה למדת בשיעור", הוא צועק לי
מתחת לשפם הגדול שלו. בתחילת השנה הוא רשם אותי לחוג שחיה כי
הוא חשב שאני לא שוחה מספיק טוב. תמיד הוא היה מספר לי ולשירה
את הסיפורים שלו מהצבא, על איזה שחיין טוב הוא היה ולכמה
מבצעים הוא יצא ואיך כולם אהבו אותו. הסתכלתי עליו, מחייך חיוך
מזויף מתחת לשפם שלו. קמתי, הורדתי את החולצה ונכנסתי למים.
כמובן שהוא אפילו לא הסתכל לכיווני. הוא רק רצה שאני אסתלק
משם. ככה זה איתו. הוא רוצה אותך עד שאתה עולה לו על העצבים,
ואז הוא יעשה הכל כדי לסלק אותך.

הייתי במים כמה דקות ואז יצאתי. הלכתי לשבת מול הקיוסק ליד
השולחנות, אלה שמצוייר עליהם שש-בש. ישבתי שם איזה חצי שעה ואז
חזרתי למגבת הכחולה.
"נו, בן, איך היה? נהנית? נכון ששמעון מורה טוב"? שוב החיוך
המזויף הזה.
"כן", חייכתי חיוך מאולץ והתחלתי להתנגב. שמעון הזה. אני שונא
אותו. כל הזמן צועק. הוא בכלל לא מורה טוב.
"טוב, בן, צריך לקרוא לאחותך. אני רוצה ללכת הביתה" הוא הרעיד
מתחת לשפמו.
"טוב", השבתי קצרות והלכתי לכיוון המקלחות.
"שירה"! התחלתי לצעוק. "שי-רה"!
הסתובבתי למגע יד קר על כתפי. זו היתה שירה, מצחקקת כתמיד.
"בואי, הולכים".
היא באה ישר, בלי לומר הרבה. כל הזמן הייתה צוחקת, אבל לדבר?
היא כמעט לא הוציאה מילה.

בדרך, במכונית, אבא התעצבן ששירה שכחה לשבת על מגבת. הוא מקפיד
נורא עם האוטו הכחול שלו. הוא אומר שאם מרטיבים את הריפוד זה
כתם לכל החיים. אני לא מבין מה העניין הגדול. בסך הכל חתיכת בד
בתוך חתיכת מתכת. לא הבנתי את זה אז וגם היום אני לא מבין.
הוא התחיל לצעוק על שירה, ואח"כ גם עלי ואז באה ההרצאה הקבועה
שלו על איך אנחנו צריכים להקשיב לו, ושהוא יודע שאנחנו
מתגעגעים לאמא, אבל עכשיו שהוא מגדל אותנו לבד, אנחנו חייבים
להיות ילדים טובים ולא לעצבן אותו, אחרת לא יהיה טוב. אחרי
שהוא השתתק לבסוף, הנסיעה עברה בשקט. יכול היה להיות הרבה יותר
גרוע חשבתי לעצמי ועצמתי עיניים.

הגענו הביתה אחרי רבע שעה בערך, וכששירה קמה היה כתם קטן איפה
שהשיער שלה היה מונח. בהתחלה אבא לא ראה את זה וחשבתי שאולי
הפעם זה יעבור בשלום. עלינו למעלה ואז אבא אמר שהוא הולך לשטוף
את האוטו מהחול של הים. אני הלכתי להתקלח ושירה הלכה לחדר.
פתאום שמעתי צעקות. סגרתי את המים ונעמדתי ליד הדלת. זה היה
אבא שגילה את הכתם הרטוב שהשאיר השיער של שירה.

כשהוא היה צועק הוא היה נהפך למישהו אחר. העיניים שלו גדלו,
השפם שלו רעד והידיים שלו השתוללו כמו זרועות של תמנון ענקי
ומגושם. שמעתי את הצעקות שלו, את הצעדים הכבדים שלו בכפכפים
הכחולים ואת הנשימות שלו. הנשימות שלו היו הכי גרועות כשהוא
היה מתעצבן. הייתי מדמיין אותו כמו שור זועם בזירה, נושף אבק
ומגרד ברגלו את הכורכר.

ואז היה שקט. שמעתי את דלת הכניסה נטרקת ואת צעדיה המהירים של
שירה לכיווני. היא ניסתה לפתוח את חדר האמבטיה אך הדלת היתה
נעולה.
"תפתח"! שמעתי אותה צועקת. שמתי על עצמי מגבת ופתחתי את הדלת.


הסתכלתי על שירה, עדיין לבושה בבגד הים האדום המזעזע שלה,
עיניה הירוקות והיפות מלאות דמעות וסביב אחת מהן התחיל
להתמלאות עיגול כחול ומכוער.

                                           

עכשיו, עשרים שנה אחרי אותו יום, אני יושב ליד הקבר שלו, מחזיק
את הבוקסר הכחול שהוא הביא לי כשהייתי בן שש וקורע אותו
לחתיכות. הבוקסר דהה עם השנים ועכשיו צבעו יותר מזכיר תכלת
חולני מאשר כחול, אבל לא משנה כמה דהוי יהיה הבוקסר, הזכרון
שלי מאותו יום אף פעם לא ידהה.

אני שונא כחול.