סיפרתי לו שאני הומו בקפה מומנט. הייתה לי תמונה בראש בה הוא
יורק את כל הקפה בסילונים ארוכים לכיווני הכללי, משהו מאוד
אלי-מקבילי. התכנית, מאידך, ירדה מהמסך, ואולי זו הסיבה שבעטיה
הוא בלע לאט והמשיך לבהות באוויר מעלי.
"הבחור הזה שם נראה מוזר", הוא אומר לי. מה שמוזר היה, זה שהוא
כבר מנסה למצוא לי שידוכים, לא כל שכן מהסוג הביזארי.
"שמעת מה אמרתי?"
"כן. אתה הומו. תסתכל רגע, הוא נראה ממש מוזר".
הצוואר שלי סובב עצמו מוכנית, לכיוון הדלת. מכיוון שהלב שלי גם
ככה בילה את השעה האחרונה קומה אחת מתחת - מעורסל על-ידי המעי
הדק, סומך ורגוע, נינוח ונרדם, רוטט קלות בהשפעת פיקות ברכי
הנוקשות - לא התרגשתי מהבחור הנאה במעיל הגשם הארוך שבדיוק עבר
ליד השולחן שלנו. גם לא מכוס הקפה שזינקה לאוויר, מנסה להשיג
את תכנה שהקדים אותה בסנטימטרים ספורים אחרי שהמלצרית מעדה
בעקבות אומדן שגוי של גובה המדרגה. אני חושב שהברמן שפך קצת
קארלסברג (מסתבר ש..) על הנישא (אינטל אינסייד) של אשת העסקים
הממושקפת (הדא גוצ'י).
הניחוש הבא שלי היה שחלק ניכר מהאלכוהול בבירה התאדה כשקלידי
הפלסטיק נמסו על המעגלים החשמליים, והמקיאטו הכפול (חלש) חזר
לתוך הכוס. נו, מההדף. אפשר לומר בוודאות ובצורה ממצה שהייתה
בהחלט תאוצה רגעית. המאסה הגדולה של המקום הפכה לפתע לסוג של
מומנט תנע שמנע ממנו, מהחדר, לסוב על צירו. מה שכן סב על ציר,
לעומת זאת, הייתה הזרוע של המתולתל עם המארלבורו לייטס. לפי
עקרון טוריצ'לי, שטח ניכר מהאצבע של הבלונדינית מאחורי היה
אמור לשמור על ציפה מעל פני הנס על חלב, וצרם לי מאוד שזה לא
קרה. אולי נוספה קצת אנרגיה קינטית לזו הפוטנציאלית הטבעית.
כן, זה בטוח זה.
מה שכן, הייתה לגברת מקביל קצת עדנה בכך שהראש שלי שמר על
מהירות זוויתית די גדולה (קרוב למרכז הכובד, איפשהו בסביבות
מערות האף), וגיחכתי.
"אז אתה הומו? לא ביג דיל."