יום אחד קמתי בבוקר, וחשתי ברע. הלכתי לבית החולים, ולאחר
צילומים ובדיקות, אמר לי הרופא שיש לי משהו בבטן. משהו בבטן?!
חשבתי לעצמי, זה המינוח הרפואי? שאלתי את הדוקטור, משהו בבטן?
מה עם משהו קצת יותר ספציפי? נראה שהרופא נעלב, הוא הראה לי את
האצבע, הסתובב והלך. זה משהו שאמרתי? יצאתי מבית החולים עם
תחושת החמצה, מעניין כמה ימים נותרו לי לחיות.
בדרכי הביתה הרגשתי שאיבדתי המון דם. פני הכחילו במראה בחדר
המדרגות התלול שלי, איך אני אעלה את כל זה? דאגתי. התחלתי
לזחול. מדרגה מדרגה. אף פעם לא הרגשתי כך, ממש מוזר. בערך
במדרגה החמישית כל גופי רעד, אז החלטתי לעצור לנוח. מזל שהיה
שם קיוסק. שתיתי קולה כדי להתרענן קלות, וקניתי גם מסטיק. אפקט
הלעיסה המוגברת נתן אותותיו, כבר הרגשתי יותר טוב. שנייה אחרי
זה התעלפתי.
בזמן העילפון חלמתי על יצורים קטנים, שעירים, שחיים בתוך הבטן
של אנשים, מחכים עד שיירדמו, ואז פוצחים בשירה זייפנית, מין
מחול אפריקאי מטורף. שמישהו יעצור אותם! צעקתי לשווא, אני לא
יכול לסבול את זה! מרוב עצבים בלעתי את המסטיק, מזל. החנק גרם
לי להתעורר. קולות הזמרה התחלפו בסירנת אמבולנס אימתנית. נראה
שמוכר הקיוסק שם לב שיש לי משהו בבטן, והזמין פרמדיק.
הכול בסדר? שאל הפרמדיק, עכשיו יותר טוב, תודה, עניתי, רק
רציתי לנוח טיפה, לשתות את הקולה, ולהמשיך לזחול, אה....לעלות.
יש לך משהו בבטן, אתה יודע? כן בטח, תודה, אישרתי. מוכר הקיוסק
הביא מטלית לחה, איזה נחמד מצידו, והניח אותה על הבטן שלי.
תגיד, אפשר למות מזה? שאלתי את הפרמדיק, הוא שתק, ורק הצית
ווינסטון אדומה, והתיישב על המדרגה הראשונה, שאף, נשף, דיבר.
תקשיב, השאלה היא, האם זה יתפשט. מוכר הקיוסק הוריד חולצה
וכיסה אותי, איזה נחמד מצידו. אתה מתכוון, קולי רעד, לשאר
הגוף? שאלתי בהיסוס. הפרמדיק הנהן ראשו בסימן חיובי, תוך שחרור
מאסיבי של עשן מנחיריו. מממ...מה אני אמור לעשות? גמגמתי. דבר
ראשון, אמר, לקוות לטוב. מוכר הקיוסק פרץ בבכי פתאומי. דמעה
קטנה צצה גם בזווית עיני. אתה אומר בעצם, המשכתי לאט, שאני...
עצרתי. באותו רגע חשתי משהו בצוואר, זה גרם לי לפרכוס קל,
שהדאיג את הפרמדיק. הוא איפר את הסיגריה, וניגש אלי. מה קרה?
מה קרה? שאל אותי תוך ניעור כתפי, מוכר הקיוסק כבר מירר
בצווחות. אני מרגיש... שאני... מלמלתי בדממה איטית. הפרמדיק
שלף שתי אצבעות, והניח לי אותן בחיבור בין הגרון ללסת בניסיון
לתור אחר פעימה. איבדנו אותו, לחש בעצב.
כשמתתי חשתי משהו בידי הימנית. הייתה זו ידו של מוכר הקיוסק.