פקחתי את עיניי לצלילי קול הנהג של הרכבת
"תחנה הבאה, קריית חיים- נא לא לשכוח תיקים וחפצים אישיים
ברכבת, תודה."

שפשפתי עיניי בעדינות והורדתי את כובע המצחיה שקרקפתי גירדה
תחתיו.
טעמה הרע של השינה עלה בפי- ורציתי לרוקק אותו החוצה- אך לא
היה זה מעשה מנומס ברכבת, ולכן התאפקתי בפנים חמוצות.
רגלי נרדמה בעקצוצים נשנים וניערתיה על מנת להרגישה טוב.
כשהרמתי את ראשי, ראיתי אותו.
בתחילה לא האמנתי למראה עיניי, ובדקתי אם לא נרדמתי שוב.
אך לא- זה לא היה חלום- ולא יכול להיות שטעיתי.
הוא שתה כוס קפה מהביל והרחיק את הספל לחילופין משפתיו בעקבות
החום.
קמתי על רגליי וניגשתי אליו- כדי להיווכח שצדקתי- ואכן מדובר
בו.
עוד יותר התרגשתי שהבנתי שלא טעות עלתה בידי- ופניו הזכירו את
זהותו.
בחשש גדול, יותר מהתרגשות מאשר פחד, פתחתי בדברים אליו- למרות
שלא היה לי נושא שיחה ממשי לשוחח איתו עליו, ייתכן שברחו לי
הנושאים מראשי בעקבות ההתרגשות, או שפשוט שלא ידעתי מה לשאול
אותו, אז ליתר בטחון שאלתי לשמו.

"סליחה, אתה מוות?"

הוא הביט בי מבעד לעינים חומות אפורות ומנכרות, כאילו הייתי
עוד אדם הבא להטרידו וענה בעייפות:

"כן זה אני. מה הענין?"

"לא כלום, פשוט לא רואים טיפוס כמוך כל יום ברכבת." עניתי
בשטות. רק לאחר שהבנתי אילו מילים יוצאות מפי רציתי להכות על
מצחי ולענות עצמי על הטמטום שבוקע בין שפתיי. ככה לא מדברים אל
המוות.

"נכון."

"אז, מה אתה עושה פה ?" שאלתי אותו, בנסיון להבין מדוע המוות
נוסע ברכבת ולא למשל במרכבה של אש, או פשוט במטוס.

"עובד, ושותה קפה."

"ולאן אתה נוסע?" שאלתי, כנראה שלא הבהרתי את עצמי מספיק.

"לעבודה."

תשובתו עוררה בי מן אימה. עבודתה של המוות היא מן הסתם מוות,
הריגה וקטל. לא הייתי רוצה להיות נוכח במקום שבו הוא יעבוד.

"תגיד לי-" רציתי לצור שיחה, וניסיתי להריח את הבל פי, אני
יודע שהריח הבוקע מהפה יכול פסיכולוגית להשפיע על בן השיחה של
בן-אדם- "העבודה לא מקשה עליך?"

"כן, אז מה?"

"אתה עושה את זה תמורת כסף? כלומר- מה מונע ממך להתפטר?"
שאלתי. לא נראה לי שהמוות מקבל הטבות בעקבות עבודתו כמו תשלום
חודשי או שכר אחר.

"מה מונע ממך מלנשום עכשיו?"

לא חשבתי על זה ככה. הוא עושה את זה בתור אינסטינקט, כלומר זו
לא עבודה, זה תהליך קיומי, כמו חיים ו-תסלחו לי על הביטוי-
מוות.

"אז תגיד לי, איך זה להיות גורם קיומי, או אם לנסח את זה יותר
טוב, משהו כמו אל? אתה סוג של אלוהים, לא?" שאלתי במן התרגשות
שהיה קשה לי לבלוע.

"לא. אני למעשה- מה שאתה רואה- האנשה פשוטה ודי מעליבה -בצורת
איכר אוחז מגל..."

"- חרמש, לא מגל, חרמש."

"סליחה, חרמש, עטוי סחבות, של תהליך טבעי שמעדי על סיומו של
אורגניזם כלשהו."

היתה דממה ארוכה, ומספר אנשים חלפו על פנינו, מביטים בי ובו
באופן מוזר.
"נאצים" נדמה לי שהם אמרו. כנראה בתגובה לקרחת שהיתה לי, למרות
שהקפדתי לכסות אותה בכובע מצחיה אדום.

"אז לא הבנתי טוב, אני מדמיין אותך, בגלל שאתה הולך להרוג אותי
או משהו כזה."

הוא שתק, נראה שהוא נעלב ממה שאמרתי

"אני לא הורג אותך. אני לא הורג שום דבר. אני לא קיים. התרבות
האנושית נתנה פשוט האנשה למוות בגלל שהיה קשה לבני אדם להתמודד
עם דבר טראגי כמו שכול."

"אז למה אני רואה אותך ? האם אתה מן מלאך שומר שלי?" שאלתי.
אני חושב שהבנתי את דרך החשיבה שלו.

"קשה לך לתפוס בחור? אני לא ק-י-י-ם! אתה הוזה!"

"נראה לי שאתה מנסה לעבוד עלי. למה לא אמרת את זה בהתחלה? אמרת
שאתה מוות!" הרמתי את קולי עליו והוא נראה נפגע מזה.

"אמרתי כי זה מה שרצית שאומר. זה מה שציפית מטיפוס לבוש גלימה
כמוני לומר לך."

יש משהו בדבריו.

"כל הנוסעים- הגענו לתחנת נהריה, זוהי תחנה סופית לרכבת זו.
הנוסעים מתבקשים לא להשאיר חפצים ברכבת." נשמע קול הנהג.

תפסתי בתיק הספורט שלי ויצאתי מקרון הרכבת.

מוות עצר אותי בדרך ותפס בזרועי.

"אני מצטער." אמרתי לו ומבט עגום נראה על פניו כאשר הוא התחיל
לעקוב אחרי כשירדתי מהרכבת.

לאחר שהלכתי מתחנת הרכבת, כשהמוות עדין עוקב אחרי, החלטתי לא
לקחת מונית ולהגיע ישר לכיכר העירייה, שם פתחתי את תיק הספורט
שלי והוצאתי תת מקלע עוזי מקוצר, טענתי מחסנית קטנה וריססתי
קליעים לכל עבר, מותיר עשרות הרוגים אחרי, ורק המוות עוקב
אחרי, מלקט את נשמותיהם.