על אדמה מקוללת זו
הלכו רגליהם של השנים:
על אדמת ישמיון נפגשו
וזעקתה ובשטקתו חיו.

על אדמה פוריה
נטעו שורש
באדמה חרוכה.
ופרח , לא גדל בא.
וניצני עץ , לא לבלבו.

ובזעקת אם יולדת
נטעו פרחים שניים,
באותה אדמה ארורה.

ועזב עץ שורשיו,
ועזבה האישה האדמה,
וקיללתה לא הוסרה מדמה,
אל משטחי בטון ומתכת
ושבה אל האדמה
למטרת פרחיה לפרוח,
והעץ לא שב.

משורשינו ברחנו
כדי לחדול קיום צורב,
ואליהם שבנו כדי לשוב ולהיתקיים.
פרחים גדלנו בציבעי שחור
וקרן שמש לא חדרה אל ביתינו
מבעד לענפי העץ
אשר הצל עולמנו לשווא.