נעימה של הובגובלין ורומן מזויף בחצר חדר אוכל/ יותם דפאיילר
אבני

אני לא יודע מה איתכם, אבל מאז מכת הטירוף הגדולה שהכתה בחצי
הכדור הזה, מעט מאד שרדו עם שפיות שלמה. אני למשל שרדתי.

אז אני צריך להתלבש באופן מצחיק עם החולצה המנופחת הזאת כמו של
פיראט ומכנסיי שלייקס ירוקות מעצבנות שהכתפיות המגעילות שלהן
גורמות לי להזיע כמו בהמה.
כן- אני יודע שזה נראה לכם מטורף כמו כל חצי הכדור הזה, אבל זה
רק כדי שהמטורפים לא יאשפזו אותי ! אני בטח נשמע כמו איזה
פסיכי שטוען שכל העולם מטורף ורק הוא טהור ! אבל לא ! זה היה
בחדשות אפילו ! קבוצה של מדענים גילתה שמכיוון שהאדם הביא את
עצמו לאיזו מודעות עצמית גבוהה מדי עם כל התקשורת אז הוא מאבד
את דעתו ומנסה להיות משהו שהוא רוצה להיות, ולא משהו שהוא
עצמו, או איזה שטות של מדענים, שאלה בטח היו המילים האחרונות
שהם אמרו שהם עוד שפויים.

אז הנה אני, לבוש כמו קוקו, בתוך חדר ילדים, עושה אודישן לכמה
באמת אני טוב בנוגע לשירת מפלצות.
מופרע לגמרי, נכון ?! וובכן- זה העולם כעת. מופרע על כל הראש.
אז הנה, שני המטומטמים שמולי נותנים לי שם של מפלצת ואני צריך
להוכיח שאני הוא מלחין גיטרת בס לשירי מפלצות הכי טוב שהם
יכולים למצוא.
אז הם ביקשו ממני להלחין את שיר המנטיקורה. אז הסכמתי, זו
הפרנסה שלי, מלחין שירי מפלצות.
הם היו מרוצים, אבל אמור לי שזה רק מבחן, ומה שהם באמת רוצים
זה את נעימת ההובוגובלין.
"איך זה נשמע על גיטרה אקוסטית?" שאלתי, וידידי שקישר בינהם,
שם את הדיסק במערכת הסטריאו. המנגינה התחילה ואני ניגנתי איתה
על גיטרה בס, מלווה לאט לאט, ומבין על מה הם התכוונו שהם אמרו
"נעימת ההובגובלין"

"כל מה שצריך זה ללוות באקורדים הראשונים עם פריטה מהירה, ואז
בחלק המהיר לעבור לפריטה קצובה על מיתרי הבס. זה לא אמור להיות
מסובך מדי."
"תודה רבה לך אדוני. זה פריט חיוני. נשלח לך המחאה בשבוע הבא,
ואני ערב לך שנשתמש בשיר המפלצות הזה לעיתים קרובות כל פעם
שיעלה הנושא על הובוגובלינים."

אמרתי לכם, מטורפים על כל הראש ! מי הולך להשתמש אי פעם
במוזיקה הקשורה להובוגובלינים ? המחשבות הטורדניות הללו עשו
אותי רעב, ובהחלטה די זהירה החלטתי לנסות את חדר האוכל המחלק
אוכל חינם ליד הפארק לזכר ותיקי המדינה אשר נפלו במלחמה.
עם צעדיי הראשונים לעבר אולם האוכל, ראיתי אותה. כן, כן- זו
היא. שמה רוני, היא בחורה בהחלט נאת-מראה וחיננית, והיא היתה
קצת מסובבת מלכתחילה, עוד לפני הטירוף הגדול.
כעת היא נראתה יותר נורמאלית. לבושה בשמלה מיושנת ומסורתית,
המזכירה את שנות החמישים, מנוקדת נקודות לבנות, וכובע קש רחב
שוליים על ראשה. מזוודה כבדה מלאת בגדים היתה מונחת לצידה,
וכפפות משי צהבהבות כיסו את ידיה.

"רוני !" קראתי בשמחה והיא הביטה מי קורא לה
עיניה החומות והגדולות תרו בפארק הריק אחרי קורא ראוי עד
שהבחינה בי.
"אוי ! מה שלומך ? איך שאתה לבוש !" קראה בקול שכפותיה אחזו
בלחייה.
"כן אני יודע, מאז- את יודעת- הטירוף הגדול, אני מסווה את
עצמי- מי יודע מה המטורפים יחשבו עלי שאתלבש כמו שהייתי מתלבש
בעברי." אמרתי, מודה ומתוודה שאינני נוקב בשיא האופנה כרגע.
"האמת, אינני יודעת. שלום." אמרה והרימה את מזוודתה במהירות,
הפנתה את גבה אליי והכלה להתרחק בצורה חשודה, כאילו מנערת
מעצמה את האוויר אשר היה במחיצת שנינו.
"אינך יודעת ?" קראתי לעברה ממרחק ואז רצתי במהירות ועצרתי
אותה, מביט בעיניה החומות והגדולות, אשר מבטן נמנע מלהפגש
עימי. "לא צפית בטלויזיה בזמן האחרון ?" שאלתי, אוחז בכפות
ידיה המכוסות כפפות משי בעדינות הראויה לעלמת-חן שכזו.
"האמת ? אינני רואה טלויזיה." היא ענתה בחיוך חטוף וניסתה
לעקוף אותי.
התנהגותה לא היתה כשורה.
הייתכן שרוני נדבקה אף היא בטירוף הגדול ? אוי לי אם כן, היא
האדם היחיד שנראה פה בעל קצה נראה לעין של שפיות הדעת.
"רוני, הביטי בעיניי." ביקשתי ברוך ,כדי לא להבהילה.
היא עצרה.
מבטה החום-כמו שוקולד חלב, מתוק לאין-שעור, נפל על מבטי שלי.
היא חייכה ברגע של מבוכה, חושפת שורת שיניים מבריקות, ואחזה את
כפות ידיה בעצבנות, כאילו נוכחותי מעיקה עליה. כאילו העובדה
ששנינו יחד באותו המקום צורמת לה. כאילו ניסתה להסתיר ממני
משהו.
אני אינני טיפש.
ליטפתי ברוך את כתפיה השמוטות אשר כווצו במהירות כשנגעתי בהן,
ושאלתי כשקולי מהדהד לי בין אוזניי :
"רוני, אני מבין מה מתרחש פה."
"אתה מבין ?" שאלה רוני, כאילו דוחה את המובן מעליו.
"את מנסה להסתיר ממני משהו." המשכתי בטון דיבור נעים אשר עם כל
הברה שלי צפיתי בעיניה החומות מתעייפות, נשברות.
"אינני מסתירה ממך דבר." התנגדותה היתה בלתי-צפויה. מדוע היא
נאבקת במאבק הרצונות הזה מולי ?
רוני הקיצה מהחלום-בהקיץ אליו שקעה ומיהרה לחטוף את ידית
המזוודה ולחלוף על פני לפני שאבין מה מתרחש. ואכן הייתי בהלם,
אך תוכניתה נשתבשה כאשר ידית המזוודה נתלשה מגוף המזוודה וכל
תכולתה התרוקנה על המדשאה שבפארק.
"אוי לי, אוי לי." קראה רוני בבכי חנוק וניסתה בכל זאת להזדרז
באיסוף כל הביגוד והתמרוקים אשר שרעו על העשב. משחקה של רוני
החל קצת למתוח את סבלנותי.
עזרתי לה לאסוף את חפציה במהירות ואז אחזתי במהירות, אם כי לא
בכוח, את זרועותיה של רוני אשר ניסתה להסיר מבטה ממני.
"רוני, אני עוד אפגע מזה, אמרי לי מה הענין ?" שאלתי, מנסה
לשבור את מחסום הקרח שנוצר בינינו משום-מה.
"לא אומר לך, זה רק יקשה על הבעיה." היא פלטה, עוצמת את עיניה
בחוזקה כאילו אינה רוצה לראות יותר דבר ומי יתן שרוח הקודש תכה
בה עכשיו ותהפכה לעיוורת.
זה ודאי לא משהו אשר הוחבא בתוך המזוודה, הרי בדקתי את תכולתה.
האם רוני מפחדת ממני ? האם היא מנסה הסתיר את רגשותיה ממני ?
ודאי ! עכשיו הכל מתבהר ! אני הבעיה מכיוון שהיא התאהבה בי.
מיד אשר עליתי על המסקנה הזאת רוני פקחה עיניה ומבטינו נפגשו
שוב, הפעם ללא מנוס, ואז נשקתי לשפתיה נשיקה ארוכה, מגנה
ומחממת, מלטף את גוף המשי שלה גם מבפנים.
לא אהבתי את רוני, לפחות לא עד רגע זה, אך הדבר החמיא לי מאד
כשגיליתי שהיא אהבה אותי. שקעתי אל תוך עולם משלי, פה צרותיי
הוסרו ואני ורוני חיים באושר ועושר עד נצח נצחים.
את חלומי קטעה רוני אשר התנערה מנשיקתי.
היא הרימה את מזוודתה בשתי ידיה שדמעות מבצבצות בעיניה ונמלטה
מהמקום בהתייפחות.
לא עצרתי בעדה, הפעם באמת הייתי המום.
עמדתי לי ככה, במשך כמה דקות, חושב מה עשיתי רע, ולא עליתי על
כל חטא או עברה אשר ביצעתי בכך. יתר על כן- הייתי משוכנע
שעזרתי לה להתגבר על החשש הגדול שלה ממני, וודאי מהעולם הלא
מוכר והמטורף.
מטורף.
אני חושב שהיא קראה לי ככה שברחה בבכי.
אך לא יכולתי לחשוב עוד כשמוזיקה נוראית צרמה לאוזני.
מי שם את נעימת ההובגובלין ברמקולים ?
ומי הוריד את גיטרת הבס ?