אחשוב על מה שעשיתי.
ארוחת הערב מוגשת בכלא ברטרון שבפנסליבניה, ויש לי עוד שעה
וחצי עד כיבוי אורות.
אני אוחז בכפות ידי את פלומות שיערי הקצר, מנסה כאילו להראות
לעצמי מה היה לי, ומה יש לי עכשיו, אבל משום מה אני לא נשבר.
אני רק בוהה במציאות כמו שה.
אין לי שיער ארוך כמו שהיה לי, אלא רק שיער קצר, דליל, ופרוע,
כי בברטרון אין מסרקים, או כל דבר שידאג לשיער, מלבד הספר
שבקצה המסדרון, שמואשם ברצח תינוקת.
אני מחייך.
שוב נתתי למחשבות שלי לגלוש מההווה.
נגינת ג'ז איטית נשמעת ברקע כאשר האורות דועכים בגלל מחסור
חמור בתחזוק המקום. אני מביט בעיניים דומעות מעייפות בנורה
הנחלשת.
אני שוב חושב, אבל בחושך.
עכשיו בחושך אני רואה אותך שוב, ג'סיקה.
אני מדמיין את הפנים הרזות שלך, את החיוך הדבילי שהיה לך,
העיניים הגדולות והשיער השחור והארוך כמו לשלגייה. עכשיו השיער
שלך הופך לכל החדר, לכל המסדרון, לכל ברטרון.
היד הרזה שלך מושטת לעברי, מלטפת את הלחי הבוערת שלי, את
הצלקות של חיי, את הסנטר המכוסה זקן תיש בלונדיני וקטן, את
השפתיים היבשות שלי, ואז מרחיקה את ידך כאילו העונג שלך נגמר
ואת משאירה לי טעם טוב אבל חסר בפי.
אני מנסה לעצום את עיניי אבל המראה לא משתנה.
עכשיו אני יכול להרגיש את שיערותיה מלטפות אותי, על הדרגש שלי,
סביב הנעלים של, בגרביים, ליד הצווארון ובצקה השרוולים על כפות
הידיים, מדגדג את הפנים, ואז היא עומדת כנציב מלח מולי, מבט
עצוב על פניה, עיניה עייפות ממני, והיא רזה מאד, כאילו לא אכלה
דבר ימים, וזה צורם לי בעיניים.
אני מנסה להתעורר אבל חוזר לברטרון, לחושך.
החושך הזה עוד צורם לי בעיניים, ואני מנסה להיזכר עכשיו בדגדוג
הנעים של שיערה של ג'סיקה.
אני לא נזכר בשיער,
אני נזכר בה,
אני נזכר באיך שהיא צחקה, רצה איתי ברחובות לוס אנג'לס בחופשה
שערכנו, שברחנו מהכל, בעיר הכחולה הזאת, וג'סיקה בחצאית עור
בצבע תכלת, מכופתרת ואופנתית, הרביצה לי בעדינות לבבית עם תיק
היד שלה, צוחקת ומשתובבת, ועם החיוך הדבילי שלה, והשיער החלק
והנעים למגע.
ואת אותה פעם שג'סיקה ואני נסענו בפורד האדומה במדבר הסמוך
ללאס וגאס, והחלטנו שזהו, אנחנו מסתובבים ומנצלים את החופשה
להתחתן !
ואיך שבלאס וגאס היא השתכרה ואיבדה את ההכרה, ובכל הצבעים
והאורות הללו, בורוד, והצהוב והירוק בוהק והכחול המסנוור, מכל
אלו היא התעלפה והובהלה לבית החולים, ועשוי לה עירוי דם, והיה
להם חסר דם- ואיזה מזל שלי ולה יש אותו סוג דם, אז השתמשו בדם
שלי, ושהיא התעוררה בלבן של בית החולים, עם האינפוזיה תקועה
ביד, מכוסה בשמיכה צחה כשלג, עורה השזוף נראה כהה יותר בכל
הבהירות סביבה, ורק עציץ בצד החדר רמז לי שלא נפלתי מת והגעתי
לגן עדן לבן.
ואז הכל הפך לבן. ג'סיקה, העציץ, אני, האינפוזיה, השיער השחור,
הכל נעלם בבוהק לבן.

"מר ווטרס, קום על רגליך"

קמתי עם ראש מושפל, כילד אשר לקחו ממנו את חלומו הטוב והוא לא
יכול לקחת אותו בחזרה.
האנשים אשר לבשו שחור, עם כובעי מצחייה שחורים, כשל קצינים, הם
היו ארבעה, והם דחפו אותי ללכת במסדרון, כמו ארבעה בריונים אשר
דוחפים ילד אומלל בבית ספר כדי להתעלל בו. והאיש בגלימה פיקח
עליהם. הם קראו לו אבא, אבל אליי הוא התייחס כאילו הוא המורה
שלי, כאילו הוא בא לגעור בי ולהקניט אותי, וכמו מתעלם מהבקשות
שלי הוא פשוט קרא את הספר שלו בקול רם, מגביר את קולו כל פעם
שאני מנסה להתעלות עליו.

אחרי צעדה ארוכה שהם פשוט השגיחו שאני לא אברח להם,  הם הביאו
אותי לצנצנת הגדולה.
מיכל גדול בצבע חום, עם חלונות זכוכית כמו בכלוב בגן חיות-
שישפילו אותי על היותי מה שאני.
האבא עוד המשיך לקרוא לנו את הספר שלו, בשפה משעממת ומתסכלת.
דרך שמשת הזכוכית של הצנצנת אני משקיף על הספסלים של הצופים
בגן החיות.
אני רואה אנשים מכובדים, לבושים למהדרין, פרצופים שאני בקושי
מכיר.
ואני רואה את ג'סיקה, פניה קודרות מצער, לבושה שמלה שחורה כמו
בהלוויה, שיערה הארוך קורא לי.

"כל הנוכחים מתבקשים לעמוד"

אני כבר עומד, רציתי להגיד לאיש השחור, אבל הוא לא שומע אותי
כי אני בתוך הצנצנת.
אני דופק חזק על הזכוכית וכל המכובדים מסתכלים עלי ומפחדים
ממני, כמו שטיגריס משתולל בתוך הכלוב שלו.

"הרוצח נוח ווטרס, אשר אנס ורצח באכזריות את הנערה התמימה
ג'סיקה בלק, יוצא להורג בעוד מספר דקות, במטח חשמלי עז, ללא
כאבים מיותרים, ומי ייתן שנשמתו תישרף בגהנום."

האורות נדלקו שוב בלבן בוהק, ולא ראיתי דבר מלבד הצנצנת
הגדולה.
עצמתי את עיניי, מהסינוור, לא בגלל שכאב לי, האור היה מטהר
מדי.
רק את ג'סיקה ראיתי בעיניים עצומות, רק את השיער הרטוב שלה אשר
נראה פחות מרשים, כאשר טבעה באמבטיה, רק את עיניה, עצומות שלא
יהיה אפשר לראות את העצב שלה, שפנסים כחולים סובבים אותן, ואת
החבורות שכיסו את גבה.
וברק פילח את ראשי,
ושכבתי שם עד שיפנו אותי.

בזמן הזה נזכרתי שוב בלוס אנג'לס הכחולה, במדבר הכתום, לאס
וגאס הצבעונית, הפורד האדומה, בית החולים הלבן, ואז הכל השחיר,
כמו השיער של ג'סיקה.
ולא יכולתי להרגיש אתעוד את הדגדוג על השפתיים היבשות, על
הלחיים הלוהטות שלי, רק את מגע האצבעות שלי בקצוות שיערה
הרטובים, נעים קלות, שאיש לא יבחין, אוחזות בשיער של ג'סיקה,
מושכות קצת. רוצות לדעת עוד, לא טוב להן, אז האצבעות מסדרות
מחדש.
כמוני.
אולי כדאי שאסר מחדש את מחשבותיי.
כדאי שאחשוב על מה שעשיתי.