"אמא, אני בן 25, את לא תגידי לי מה לעשות ומי להיות!" "אני לא
מוכנה שהבן שלי יגדל להיות יצור!" "חשבתי שאמהות צריכות לקבל
את הילדים שלהם לא משנה אם הם אוהבים בנות או בנים, או שיש להם
קרניים על התחת!" "אני לא מוכנה לזה! לא הבן שלי! אתה לא יודע
מה אתה רוצה!" "אבא, תוריד את המטריה, ואל תאיים עלי, אחחח!,
שום כאב לא ישנה את דעתי!" "אלי דיי תפסיק עם זה" "אתה לא הבן
שלי יותר! מי אתה? למה אתה עושה לי את זה פתאום?! הנה כך עוד
ועוד ואז נראה אם תשנה את דעתך, בבית הזה אין אנשים מתרוממים!
תחת תלך למצוץ בבית אחר!"
"טוב, אז אני עוזב! מי צריך אתכם?! גזענים מסריחים, שתשרפו
בגהנום, אתם מבחילים אותי!" צעדי מרדף, ו"טרח!" דלת נטרקת.
"גיא, זהו סיפרתי להורים שלי" "מה הם אמרו?" "הם צעקו עלי קצת,
אבל לא נורא, כל עוד זה בשבילך" "אז אני עובר לגור אצלך?" "לא,
אני עובר, מהבית..." "אז נעבור לגור ביחד? לבד?" "לא יכול"
"למה?" "רק תסמוך עלי שבסוף נעבור לגור ביחד?" "מה אבל למה?"
"אתה אוהב אותי?" "ברור שכן, אבל מה הקשר?!" "אז פשוט תסמוך
עלי, טוב?" "אתה דפוק אתה יודע את זה?" "ובגלל זה אתה אוהב
אותי לא?" "אתה לא יודע כמה אני אוהב אותך" "אהה פאק" ספלש,
טיפות מלוכלכות של בוץ השפריצו על המסך של הנייד, "סליחה יפה
שלי, אתה יודע איך הכל נופל לי מהידיים" "גיא?" "גיא?"...
מסתכל בעיתון, עם כוס קפה וסגריה, "דירה במרכז ת"א 3 חדרים עם
שותפה וחתול, מחיר סביר, מקבלת בברכה בעלי חיים."
העיתון עדיין ביד, ואני עוד מסתובב ברחובות ת"א למצוא את
הדירה.
שלוש דפיקות קלות בדלת, כמה שניות "מי זה?" "באתי בקשר לדירה"
הדלת נפתחה "בוא כנס".
"בטי חמודה, מה נשמע?" "מוטי? מה קרה?" "יש לי חדשות בשבילך"
"מה?" "את מקבלת את החדר שלי" "וואו באמת?!" "כן, ואת המחשב
שלי ואת הטלוויזיה, ואת המיטה" "איזה כיף! עכשיו אני אוכל
להזמין מלאן חברים לישון אצלי" ורק יכולתי לדמיין את הפרצוף
השמח שלה, של בטי אחותי.
"אמא, טאו הביא ביס לשנית" "לשותפה שלך?" "לא! לשנית! השותפה
שלי זו אלונה" "ומה היא בבית חולים?" "אמא אני לא יכול לדבר,
ביי" "רגע אבל מוטי.."
"וואי גל אל תשאלי, טאו הביא ביס לשותפה של מוטי!" "מי אמר
לך?" "אמא שלי" "ומה קרה לה? היא בסדר?" "היא בבית חולים
עכשיו, חהחה!" "איזה באסה... אז הוא חוזר הביתה עכשיו?" "נראה
לי שכן, היא לא תיתן לו להישאר עם טאו שם, היא מפחדת" "חחח...
היא בטח נגעה לו באוזניים" "כן..."
"מוטי? מה קרה עם טאו?" "סתם..." "הוא נגס בשותפה שלך?" "לא"
"אז מה אמא מזיינת בשכל?" "הוא הביא ביס קטן לידידה שלי"
"אה... ומה היא בבית חולים עכשיו?" "איזה בית חולים, את מכירה
את אמא היא תמיד אוהבת להגזים" "אז אתה לא חוזר הביתה?" "איזה
חוזר הביתה?!" "אה, טוב אז ביי"
"גיא מותק" "מה?" "יש לי דירה!" "איך? עזבת את טאו?" "מה
פתאום, שאני יעזוב את טאו?! הוא הכי חשוב לי בעולם" "ומה איתי?
מה אני כלב?!" "חוץ ממך:)" "אז, אתה בא אלי היום?" "לשתות כוס
חלב, לאכול עוגיות ולעשות פנקייק?" "אפשר, גם... אם אתה רוצה"
"אז אני מביא קונדומים?" "מה לא צריך יש לי פה" "אני יביא ליתר
ביטחון אם לא יספיק" "חחח... קינקי:)"
"פאק גיא זה כואב" "אני יודע!" המון נשימות ואנחות כאב, "מוטי,
מוטי... אני אוה.....ב או....תך, כן, אאאההה" הרגשתי מעל כולם,
כשהוא גמר לי בפה, לא יודע למה.
ישבנו שנינו שתינו קפה ואכלנו עוגיות שעשינו.
"שירלי, חמודה חזרת?" "כן, אני במלון, אתה בא להגיד לי שלום?"
"בטח מתוקה אני כבר בא".
"מוטי, אחותי בארץ" "אז אתה הולך?" "כן" "אל..." "תבוא איתי"
"לא, לא בא לי, אני עייף" "נו תבוא איתי, נחזור ונישן שנינו
כאן" "ביחד?" "לא, בחדרים נפרדים" "אוקיי אני בא".
"וואי איזה קור כאן למטה, דיי גיא אני לא בא איתך" "טוב אז אני
אלך לי" "אל תשאיר אותי לבד" "נו אני אחזור עוד שעה מבטיח"
"תוכיח" "לא יכול, תצטרך לסמוך עלי" "תיתן לי את הנעליים שלך
כפיקדון?" "ואז מה אני אנעל?" "את הנעליים שלי" "אוקיי..."
הוא לקח את החיפושית השחורה, היא הייתה ישנה וחזקה כמו פלדה,
ואני לבשתי את הנעליים שלו. הוא נתן נשיקה והלך.
"מתוק איפה אתה?" "רק יצאתי אני ממש ליד הבית" "שכחתי איך
קוראים לאחותך" "שירלי, קוראים לה שירלי" "איזה כיף היה
בחרמון" "אהא, מותק אני נוסע אני לא יכול לדבר" "נו מה השעה 2
לפנות בוקר, מי כבר נמצא על הכביש?!" "אמממ... לא יודע, אתה
צודק, אז מה? אתה אוהב אותי?" "איזה שאלה זו?" "ומה עם ההורים
שלך? הם ראו כבר את הקעקוע?" "לא, אמרתי להם שזה חינה, ואותך
כבר קלטו?" "גיא?" "גיא?" "גיא?" "נו, תענה!!!" "מה קרה לך?"
"טוב אם אתה לא רוצה לדבר תגיד, אבל תעשה טובה תראה סימן חיים"
"גיא?" "גיא אתה מדאיג אותי" "גיא" "גיא" "גיא" "תענה לי!"
הלכתי לחפש אותו, נסעתי בדרך שהוא נסע בה, למלון של אחותו,
שירלי, לא היה כלום בדרך, רק כתם שמן גדול על הגשר הגדול בכביש
המהיר הגדול. הגעתי למלון, "היי, שירלי, אני מוטי חבר של אח
שלך, הוא הגיע כבר?" "תגיד, זה לא הנעליים שלו?" "אאא... כן,
אבל את יודעת איפה הוא?" "הוא לא הגיע, אני לא יודעת איפה הוא"
"אוקיי, תודה" מיהרתי החוצה לחפש אחריו שוב, עברתי את אותו
המסלול עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, עד שאחותו של גיא התקשרה
"המשטרה הגיע אלי, היית תאונה" "באמת?" "כן גיא עבר תאונה
חזיתית, משערים, האוטו לא נפגע" "אהה... חבל... חחח... תמיד
רציתי שהוא יחליף את האוטו הישן הזה" "גיא בבית חולים" "מה?!"
"שירלי?" "שירלי?" "שירלי?"...
הסתובבתי בבית חולים, וחיפשתי אותו, "אתה קרוב משפחה?" חשבתי
קצת ולא ידעתי מה לענות "אני ארוסו" הם הסתכלו עלי במבט
מאוכזב, ואמרו "גיא מת". "אמא, גיא מת" "מה?! איפה הוא? מה
קרה? אתה בסדר?" "דיי תפסיקי להתקשר" נשכבתי על הכביש, רציתי
לראות אותו פעם אחרונה ולהגיד לו שאני מצטער ושאני אוהב אותו,
הייתי צריך להיות באוטו הזה איתו, עכשיו כל הגוף שלי בצמרמורת,
והעולם אכזר אלי.
הנעליים שלו היו עלי, כל הזמן, ולא הורדתי אותן, עד שאמא
התחילה עם האמונות תפלה "אתה דורך על הנשמה שלו" היא אומרת,
ואני רק רוצה להיות קרוב אליו, אני לא מתקלח ולא שם בושם או
דאודורנט רק כדי שיישאר לי הריח שלו בפה, בשפתיים, ושתישאר
הצמרמורת שהוא
העביר לי בגוף, ותישאר התחושה, והאהבה.
וכל מה שאני רוצה והמטרה היחידה שלי בכל הניסיונות התאבדות
המופרכים האלה, זה לדעת, "גיא, זאת אשמתי?"