עיגול עשן נפלט מבין השפתיים היבשות ומיתמר באיטיות בניגוד
לחוקי המשיכה הבסיסיים. עוד ועוד עשן מצטבר בחלל החדר האפלולי.
מבעד לתריסים המוגפים ניתן להבחין כי בחוץ כבר שעת צהריים.
החדר ספוג ריחות, ואפילו העשן הסמיך אינו מצליח לגבור עליהם.
ריח גבר ואישה. ריח גופם המזיע, הרטוב, הספוג, ריח נוזליהם,
ריח אהבתם הסוערת.

על הרצפה ערימת בגדיהם, מעורבבים זה בזה, כפי שהם עצמם התערבבו
זה בזו. רהיטי החדר הפוכים, עדות להסתערות זו על זה. קרב
איתנים של ממש התנהל כאן. מאבק כוחות. תאוות אין קץ, משוללת
גבולות, קיבלה את מבוקשה במלואו.

כמעולפים הם שרועים זה לצד זו. היא שרועה על צידה ומתבוננת בו,
ערפילים משוטטים במוחה, עתים מאפשרים לה להציץ מביניהם, עתים
מכסים את שדה ראייתה. הוא מתבונן בתקרה, ומכסה אותה בעיגולי
העשן פרי יצירתו האחרונה.

פתע נשמע קרקוש מפתחות בדלת הכניסה. באחת היא מזנקת ממיטתה
הלומת רעם. הילדים חוזרים מבית הספר !!! כך חולף לו הזמן היקר
לבלי שוב, זמן נקמני, זמן מקולל. היא ממהרת לעטות את שמלתה על
גופה, זו שהוסרה ממנה בסערה, לפני זמן כה רב, הרבה לפני שבגד
בה הזמן. אותו זמן ממש.

היא מעיפה בו מבט. אין צורך במילים. הוא יודע את תפקידו. היא
נועלת את חדרה. הוא ננעל. תוך כמה דקות הוא נעול. ולבוש.
בתרגיל התחמקות מבריק הוא שולף עצמו החוצה אל הרחוב. יום שמש
קר. מדרכות רטובות. חורף נהדר.