אתמול בצהריים כשעברתי במסדרון, בחולפי ליד המטבחון שמעתי אותן
מצחקקות בפנים. הן מרכלות עלי. הן מדברות בגנותי. הן לועגות
לקרחתי, לקוטן אברי. הן מתנפלות כנשרים רעבים ומנקרות בגוויתי
בכל הזדמנות הנקרית על דרכן. נורא רציתי להכנס פנימה ולגרום
להן מבוכה איומה. נורא רציתי. נורא רוצה לזיין את הבלונדה.
להצמיד לקיר, לתלוש כפתורי מכנסיה, חיש קל פנימה החוצה פנימה
החוצה ינוע הזין הקטן, הסוף יבוא מהר כרגיל, גמרנו שלום,
להשאיר אותה שם מטפטפת. אחר כך חברותיה ילעגו גם לה. יצחקקו
כשהיא תעבור במסדרון ותחלוף ליד המטבחון, אוזניה יאדימו מבושה.
אני אחייך לי מן הצד ואעשה קולות של מציצה בלשון, כמו ערס. היא
תרים ראשה על מנת להציל את שרידי גאוותה ותלך לה לדרכה.
בינתיים היא שותפה שלהן, של כולן, נגדי. הן נגדי. כולם פה
במשרד נגדי. בלי לתכנן מראש, בלי לתאם, הם מלוכדים בנושא אחד -
העוינות והמשטמה, הלעג והבוז לאיש אחד.

והאיש הזה הוא אני.

האיש הקטן היושב בקצה המסדרון, הבא בזמן לעבודה והולך בזמן
הביתה, שוקד על עבודתו, משקיע את חייו בביצה הטובענית של
הניירת האין סופית. שאין ידו משגת להחליף את מכוניתו המקרטעת.
שקצב צעדיו הולך ונחלש בהתקרבו הביתה מדי ערב, עם שובו
מהעבודה. שאשתו הכבויה וילדיו הדלוקים ממשיכים בשגרת חייהם עם
כניסתו הביתה, משל היה אוויר. שימיו חולפים ביעף והנה אוטוטו
יביט אחורה בתהיה לאן נעלמו החיים המחורבנים. גם מחורבנים וגם
נגמרים, קיבינימט? כן, אני הוא האיש הזה. היום אני שואל בלחש,
בקרוב אשאל בקול רם. למזלי אני שומר על הכלי.

הכלי הזה הוא אקדח.

כסוף, נוצץ, משומן היטב, מטופל באופן קבוע. מטווח כל שנה.
הכדורים מאופסנים לחוד, כיאה לאיש משפחה זהיר המטופל בילדים
חצופים שידם משגת כל חפץ. האקדח הזה יורה היטב. במערכה האחרונה
הוא יירה את הכדור האחרון. לכל כדור יש כתובת. הכתובת היתה על
הקיר. סיסמאות וקלישאות. בסופו של דבר - כולם נגדי. גם
הפרסומות ברחוב. ההוא יש לו בלונדה משלו. ערב טוב, מיקי. כמה
את בלונדינית וחייכנית וצוננת. בום, כדור בראש. והנה החדשות:
אדם קרח בשנות הארבעים לחייו, פרץ הערב לאולפני החדשות והתחיל
לירות לכל עבר. את כולם חיסל חוץ מהבלונדה. ערב טוב, בלונדה.
ערב טוב גם לך איש קרח, באת לאנוס אותי עם הזין הקטן שלך? חי
חי חי, היא מצחקקת. גם היא נגדי. יש כל כך הרבה בלונדות, ואף
אחת לא בשבילי. אני רוצה בלונדה. בלונדה שתרכב עלי מעלה מטה
ותזעק עוד עוד כן כן. אני אוחז במתניה ואסייע לה לעלות ולרדת,
עלה ורד, עלה ורד. אחר כך היא תנסוק מעלה מעלה ותצנח באפיסת
כוחות. לבסוף אכניס לה שמה, גם כן, נו מאחורה. שם אגמור, כן,
מאחורה. אני, האיש מקצה המסדרון. את כל זה ועוד דברים רבים
ומופלאים אחרים אעשה, מיד אחרי שאסיים את מרק התירס החם ששוגר
אלי באמצעות שליח מצווה מהמסעדה התאילנדית שמעבר לכביש.

המרק הזה הוא מדהים.

הוא סמיך ומלא גרגירי תירס קטנים וגם ביצים. בשביל מרק כזה
שווה לקום בבוקר. היום נחלק אצלי לשניים: לפני ואחרי מרק
התירס. החיים אחריו אינם כמו החיים לפניו. וכל שעלי לעשות כדי
להביא עלי את השינוי הקסום הזה במהלך יומי, הוא להתקשר אל
המלאך הפרטי שלי, העונה לטלפון בחינניות אין קץ. היא בעדי. היא
רוצה בטובתי. רק בטובתי. מדי פעם אני קופץ אליה כדי לרענן את
היחסים האישיים איתה. עיניים מלוכסנות, חזה קטן מאד, כמעט בלתי
מורגש, גוף נערי. היא מסורה אלי במאה אחוז. אין כל חשש לחיוך
ציני, לעיקום האף, למבט צדדי נוקשה. בטלפון היא משתפת איתי
פעולה ביעילות: "מרק התירס גדול" כך היא משננת במבטאה האקזוטי.
כמובן, אני משיב לה. ומה שלומך? "חצי שעה" היא לוחשת לתוך
השפופרת ומנתקת. אותה אני רוצה. רוצה אותה אלי הביתה. איתי
בבית, לתמיד. נכון, הבלונדה טובה לזיון כנגד הקיר, אבל
התאילנדית שלי עושה מרק תירס חם, סמיך, צהוב, מתוק. וחוץ מזה,
היא רגילה לזין קטן. מהבית.