קמתי היום כרגיל לבוקר תל-אביבי ממוצע, הלכתי לעבודה המשעממת
שלי במשרד רואי החשבון: "אלטמן ושותפים בע"מ" .
פעם כמעט הציעו לי להיות שותף בכיר,אבל בגלל שהמזכירה של מנחם
אלטמן הבוס הגדול נראית קצת יותר טוב ממני בחוטיני ובעיקר
בלעדיו היא קיבלה את המשרה.
אחרי העבודה, כרגיל ,הלכתי לאכול בשווארמיה השכונתית "מיקו
ובניו על-האש".
הבטתי בשלט הנאון המצועצע של השווארמיה ,וביקשתי מנת שווארמה
עם ציפס.
המוכר דחף בעזרת ידיו את חתיכות הבשר ,והציפס לתוך הפיתה ולאחר
מכן ליקק את ידיו ברעבתנות.
נגסתי בפיתה הפושרת שלי והסתכלתי על פיסות השווארמה שטובעות
בים צהוב של אמבה.
לפתע הרגשתי יד מונחת על גבי, פניתי לאחור וראיתי בחורון צעיר
כבן 16.
ללא הקדמה מיותרת הוא שאל אותי איזה סוג אקדח יש לי.
עניתי לו שיש לי מגנום כמו הארטיק.הוא חייך ושאל למה יש לי
אקדח עניתי לו שזה נגד ילדים מעצבנים.
חיוכו נעלם אך הוא נשאר במקום בוהה בי.
"הרגת פעם בנ-אדם?" שאלתו הדהדה באוזניי לכמה רגעים לא אמרתי
מלה , ואז שוב באדישות הוא חוזר על השאלה "הרגת פעם בנ-אדם?"
הרגשתי מסוחרר מעט אך עניתי לו הפעם מיד - "לא".
מה? הילד שאל כאילו לא שמע את התשובה. "לא הרגתי בן אדם"!!
צעקתי בהתפרצות זעם מוזרה.
הוא הסתכל בי במבט ספק מבועת, ספק נעלב, והלך לו, אך שאלתו
נשארה במחשבותיי.

זה קרה בצבא ,הייתי אז בחור צעיר בן תשע עשרה וחצי. היו לי
הרבה חברים ואפילו חברה רצינית, החיים היו טובים.
הטירונות עברה בכיף, היא לא הייתה קשה מדי ונתנו לי הרבה ימים
חופשיים .
הייתי צלף.
התאמנתי בניווט, באמידת מרחקים ,תרגילי ריכוז,איבון שרירים וכל
הטכניקות שצריך צלף טוב.
הייתי הצלף הטוב ביותר במחלקה, יכולתי לקלוע בתפוז או כדור
פינג-פונג מחמש מאות מטר ללא כל בעיה.
כל כך אהבתי את התפקיד הזה, אפילו חבריי כינו אותי "הצלף":
"הופה "הצלף" הגיע", "חברה תשתקו ל"צלף" יש סיפור מהצבא" - אני
יודע שזה קצת נרקיסיסטי, אבל לשמוע אנשים קוראים לי "הצלף"
תמיד גרם לי להרגיש טוב יותר ,מכובד יותר.
הטירונות נגמרה ,והגיע זמנו של "הצלף" לשרת את המדינה.
הוצבתי בלבנון , הייתי ממוקם על מגדל תצפית ברצועת הביטחון .
תפקיד "הצלף" היה "לנטרל" גורמים עוינים שנראו חוצים את
הרצועה.
בחודש הראשון הרגשתי כאילו אני מחוץ ללבנון,מחוץ לתופת. שמעתי
ברדיו על חיילים נהרגים רק כמה קילומטרים ממני, אבל הרגשתי
מרוחק מכל זה.
לפעמים יכולתי לשמוע יריות מהמרחק ממגדל התצפית הנוח שלי אבל
לא ראיתי אף פעם כלום .דבר די אבסורדי בהתחשב בעובדה שאני גם
תצפיתן, אך לא הייתי ממש מוטרד והעברתי את ימי ולילותי בהאזנה
לרדיו וקריאה מרובה.
בוקר אחד הושקמתי מרעש מרעיד של ברד שדפק על גגון הפח של מגדל
התצפית שלי. היה קר מאוד, ואצבעותיי קפאו על המתכת הקרה של הדק
הצלפים שלי. הערפל היה כבד מאוד וכמעט לא ראיתי כלום. הפעלתי
את  הפרוג'קטור החזק של המגדל שלי אך הוא רק עזר לי לראות את
הערפל יותר בברור.
אני מתרכז בערפל הסמיך ולפתע מבחין בתנועה . אני מייד ניגש אל
כוונת רובה הצלפים שלי בדיוק לפי הנהלים של צה"ל. דרך הכוונת
אני יכול לראות דמות קטנה מחזיקה חפץ שנראה כטיל כתף.
חיכיתי שהדמות תתקרב על מנת לערוך זיהוי מדויק יותר. למרות
הקור מקפיא העצמות ששרר בחוץ
היה לי חם ,ונטפתי מים. הדמות התקרבה, כעת יכולתי לראות בברור
ילד ערבי שנראה כבן 12 -13 מחזיק על כתפו ,בזוקה, ומכוון אותה
לעבר המוצב. התפללתי לאלוהים שלו וגם לשלי שהוא יתחרט ויעזוב
את המקום ,כמובן שהוא נשאר. ידי הקפואה רעדה על ההדק הקר
,אמדתי את המרחק לפי הנהלים, ברגע שסיימתי הצלב של הכוונת
התמזג עם ראשו של הילד.
בזמן שאני מביט בראשו הקטן דרך זכוכית הכוונת הקרה עברו לפני
כל חייו של הילד.
רעדתי כמו חולה קדחת ,דבר שבמפתיע לא מנע מצלב הכוונת שלי
לסטות מראשו של הילד.
ראיתי שאצבעו הקטנה של הילד מתחילה לסחוט את ההדק .
יריתי.
פגיעה ישירה.
הדם ניתז מראשו של הילד והבזוקה נשמטה מידו, הוא נשאר רק ילד.
לרגע שארך נצח הוא הסתכל לי ישר בעניים עם ראש מחורר ולבן במבט
שלעולם לא אוכל לפרש.
אחרי המבט עניו נסגרו מעט ,והוא צנח על הבוץ הקר בקול תפיחה,
שגבר על רעשי הברד המתכתיים .

כמובן שנפתחה ונסגרה ועדת חקירה שהוציאה אותי זכאי.
קיבלתי אפילו צל"ש על כך שהצלתי את המוצב.
שאני נזכר ,אני חושב שאולי היה עדיף לי למות מאשר לקחת את חייו
של אותו הילד, ולחיות עם רגשות האשם הנוראים האלו.
שאני נזכר , אני יכול לראות את עיניו הקרות שבוהות בי כמו דג
שמשו מן המים וקשה לי להרפות מהם.

מיד אחרי התקרית הזאת שלחו אותי לפסיכולוגית צבאית שקבעה שאין
לי יותר מקום בצבא,
"דיכאון-כרוני" .
נסעתי לשנה למזרח לנסות להשכיח ממצפוני את עברי ואת עיניו
המתות של הילד.

נפרדתי מהחברה שלי, ומכל החברים שהיו לי.
לא יכולתי להרשות לעצמי להשאיר שום דבר שיזכיר לי את הצבא
,"הצלף", ואת עיניו הקפואות של הילד.

עברתי דירה ועיר, שיניתי תספורת ומקצוע, וניסיתי להמשיך לחיות
,ולנסות להדחיק את העיניים הנוראיות האלו מזיכרוני.
קשה לי כל כך לשכוח וקל כל כך להיזכר, ששואל אותי ילד עם עניים
סקרניות אם הרגתי "בנ-אדם".

אחרי שהילד עזב את השווארמיה נרגעתי קצת, והעיניים הרפו מעט
וחשבתי לעצמי שאולי אצליח לעבור את היום הזה בשלום .

סיימתי את מנת השווארמה שלי וקלעתי את השאריות לפח הזבל בקצה
השני של השווארמיה.

ילד אחד שם לב לכך, הביט בי בעניים מופתעות וצעק: "ואווו איזה
צלף"!.