עצמתי עיניים וניסיתי לדמיין אותי עפה. לא עפה מבחינה של
מצמיחה כנפיים ויוצאת מהחלון עם תחתונים בצבע אדום. עפה מעצמי,
מתעלה מעל הבעיות שלי, עפה מעל כולם. תחושת התעופה בשבילי היתה
תחושת עליונות. ויכולתי לחוש עליונות רק כשלא היה עוד איש
בחדר. הסתכלתי על הדמות העקורה במראה. שבורה למראה וחיוורת.
דמות שנלקחה באכזריות מביתה אל ארץ זרה השוקעת בביצות טובעניות
וחופים רעילים. את האוקיינוס לא ראיתי מעולם. יכולתי רק לדמיין
בנפשי בעזרת התיאורים שבספרים וציורי המשאלה של גדולי האומנים.


פקחתי עיניים והבטתי בידיי. עלטה אדומה עמומה מכסה על סדקים
ושרטות עדינות בעורי. הבשר הרך שנקרע ונחתך ונחרך. הכל
מטאפורות בתוך ראשי. הכל מטאפורות. רציתי לצרוח אבל לא יצא שום
צליל מגרוני. חשבתי על כולם. חשבתי על יובל שמתעלה על שנאתו
העצמית בשתלטנות. חשבתי על עירד ועל רועי שהתבגרו פתאום. לא
יודעת אם הם השתנו או שמא אני השתניתי כל כך. לא פעם עודד אמר
שהשתניתי, אבל שהוא לא ממש יודע באיזה אופן. אולי הנאיביות שלי
נשחקה.

כמו חיה משחרת לטרף. החזקתי את עצמי בערך בתנוחת עובר על
הרצפה. רגליים מקופלות לכיוון החזה כשזוג ידיים לבנות וגסות
מחזיקות אותן חזק ולוחצות, חזק כך שהאוויר הופך למצרך יקר.
הבנתי איך כל חולי האסטמה בעולם מרגישים. ניסיתי שוב לצעוק,
ולא שמעתי קול. רק צליל נפץ החזיר אותי מהטראנס ששקעתי בו.
הגרון שלי כאב. כשהרמתי את מבטי ראיתי את כולם. עומדים
מתגודדים מסתודדים ליד הדלת. תוהים מה לעזאזל קורה לי. ולמה
אני באמצע הלילה יושבת על הרצפה כמו פג שנולד שותתת דם
ועירומה.