היפוך אחד במיטה מציב אותי אל מול
מבט בחושך אל אותה כרית
אותה אינות בצד של המיטה
בו הייתה צריכה להיות את.
מביט בחלל שנועדת למלא
למלא בגופך, בשיערך
אותו מקום של ריחך, נשימתך
ריסייך המכסים על עיניים עצומות, ישנות.

אני נזכר בסוף התיכון, במעין נוסטלגיה,
מוקדמת לגילי הצעיר, הקרוב כל-כך, לכאורה, לסיום התיכון.
אבל גם כל-כך רחוק. אז הייתה תחושה של הגשמה, של מעשה.
משהו הושג, קרה, השתנה.
ומאז? כאילו לא השגתי דבר מאז.
כאילו חלפו חמש שנים של תרדמת נפשית. שנת החורף שלי.
וכבר קיוויתי שהקצתי ממנה, שכבר חלף החורף, נמס השלג.
כנראה שהתעוררתי מוקדם מדי. טרם הבשילה עת.
או שמא הקצתי מאוחר מדי? אולי כבר חלף האביב, ואני איחרתי
לקום?
זו לא תהיה הפעם הראשונה שאני מאחר לקום.
אולי האביב חלף ועכשיו שוב חורף, שוב הכל קפוא.
רק שאינני יכול לשוב ולהירדם.

[2001]