מחר שוב נפגש.
שוב תתפסי את אותו המקום בתוכי
שכבר פינית מזמן.
שוב תדחפי את נוכחותך
לאותו חלל ריק שהוא אני.

קראתי משהו שכתבתי לך פעם
ומיד תקף אותי טעם מריר,
כמו חומצות עיכול אחרי הקאה.
עלתה בזכרוני תמונה, של
קרני שמש ספוגות בעשן,
בבוקר שבת מאוחר.
חמימות, מלטפת אותך ואתי.

כבר קיוויתי שאני יכול, אבל איני.
מתי כבר אוכל לשוב ולהאמין לשקר הזה?
כמה הייתי רוצה שוב לשקר לעצמי, ולו רק בזכרון.
להאמין שהיה דבר כזה פעם - אנחנו.
מתי אוכל שוב להעלות את אותו זכרון
ולהאמין שהיה בו אושר?
מתי אוכל להאמין שהייתה בך אהבה?
רק כשאוהב אחרת. ואולי רק כשאלמד לאהוב את עצמי.