יום אחד תקווה הגיעה  אליי, סתם ככה עדינה שכזאת נאחזתי בה חזק
 ואחר העפתי אותה בבעיטה החוצה.
יום אחר הגיעה חדווה, עליה רק הסתכלתי, לא יכולתי שלא להתפקע
מצחוק, נרגעתי וטרקתי  את הדלת.
עם הזמן הגיעו אחרים רבים וטובים לכולם סירבתי.
לאחר זמן מה הגיע עלם חמודות, עמד בפתח הדלת והמתין עד שאסתכל
בעיניו אי אז לחש באוזני "אני אהבה", תוך שנייה הומסתי כחמאה
רכה, לחיי האדימו  ומשקלי צנח פלאים.
נגיעה רכה והופ אני בחלל החדר. ושם, כשיכור אני נעה חושבת: אתה
לא אמיתי, לך! אך איני מסוגלת להגות ולו הברה אחת. עלם החמודות
עונה לי משום מה, הוא שומע אותי חושבת, ומבלי ששפתיו ינועו
מבלי שהגה יצא מפיו, הוא עונה לי, אני כאן כדי להישאר, לא
אעזוב אותך כל כך מהר. אני שומעת אותו. יודעת שאין לו מושג על
מה הוא מדבר.
הביטחון העצמי שלו, הכריזמה וכל הפאקינג סקס אפיל שבעולם לא
יקחו ממני את הידיעה שהוא לא יישאר.
אני רוצה לשלוח אותו מעל פניי, ובמקום, אני שוקעת אט אט אל בין
השמיכות, ראשי מורכן ברכות, אני נותנת לו לאהוב אותי.
באותו זמן אינני שוכחת להתנגח עם עצמי בין  אם להנות או לזכור,
זה לא יישאר לנצח. מתנגחת עם עצמי לא לחשוב כלל ,לא לשאול
שאלות.
והוא, כבר כואב לו הראש מלשמוע, ואני יודעת- אל תחשבי הוא
מסוגל לשמוע, אל תחש..
זוהי מיגרנה של ממש, אני שומעת אותו חושב.
מאוחר מדי.
הוא מתפוגג עוד לפני שאני קמה לפתוח לו את הדלת.