היא הביטה במראה בפעם האחרונה.
יודעת שלא תמו כל צרותיה. יודעת שזה אידיוטי,
אבל מתקשה להשלים.
שם יהיה לי טוב יותר, חשבה.
היא יצאה אל הרחוב. פסעה באיטיות אל עבר הפארק.
שם התיישבה על הספסל הכי מרוחק ופתחה את החפיסה.
היא ידעה טוב מאוד מה יעשו לה 2.5 כדורי אקסטזי.
היא גם זכרה לא להביא איתה בקבוק מים.
מוות קשה? לא. מוות מסעיר.

מאז שהיא זוכרת את עצמה, היה לה אף גדול, מגושם, בולט.
אמנם אף אחד לא אמר לה זאת בפניה, אבל היה ברור שכולם יודעים,

ובסתר ליבם וודאי צוחקים עליה.
עד גיל 13, זה פחות הפריע לה. היא הייתה ילדה חברותית ועליזה,
ילדה שנדבקים אליה
כל הילדים. אולי אפילו קצת "מלכת הכיתה" שכזו.
כשהייתה בת 14 פתאום היא הרגישה שונה. יותר נכון, מכוערת.
מכוערת בכיתה, מכוערת בצופים, מכוערת אפילו בבית, ליד ההורים.
לאסוף את השיער היא לא יכולה  (זה מבליט את האף, אימא אומרת),
והשיער הנפוח לא הפסיק להציק. כל היום, כל דקה משעות היממה היא
חשבה רק על הדבר הזה שנמצא לו באמצע הפנים והורס לה את החיים.
החלה להיסגר בתוך עצמה.
גם החברות הפסיקו להבין. היא לא סיפרה להן הרי מה עובר עליה.
אפילו ביומן שלה לא הרגישה בנוח לכתוב את הדברים שחשה ביחס
לעצמה. את הכיעור המתפרץ שאיים לכבות אותה כל אימת שהרגישה
איזושהי תחושת הקלה.
רק המחשבות לא הפסיקו לעייף אותה באותו עניין ידוע.
מדי פעם הייתה זורקת לחלל האוויר שעוד מעט היא רוצה לעשות
ניתוח אף.
אפילו אימא ואבא לא אמרו לא. הם גם לא רצו הרי בת מכוערת.
בגיל 16 היא התייצבה אצלו. מנתח ידוע, יקר, הכי טוב שיש ככה
אמרו להם. והם? לא יחסכו ממנה כלום. ההתרגשות הייתה עצומה,
והיא, שמפחדת פחד מוות מבתי חולים, הייתה מוכנה לאשפז עצמה עוד
באותו יום אם תוכל.
את כל החלומות שהיו (ויהיו) לה, טמנה באותו הניתוח. הכל יסתדר
אחריו, אמרה לעצמה. אלא מה? חוץ מזה, פוטנציאל יש בשפע. הכל
יסתדר. הכל.

בכי, אכזבה, כאבים ו- כלום.
יושבת בחדר. התחבושות כבר הוסרו. מביטה בעצמה.
יד מושטת אל עבר המראה. 2 שניות חולפות ואימא נכנסת לחדר.
ברגע האחרון עצרה את עצמה מלנפץ את המראה. אימא הבינה, או שלא.
כאבה את כאבה של ביתה.
שירה לא מוותרת בקלות. נערה חזקה.
ושוב, אותו רופא, אותה מחלקה, רק הפעם הניתוח על חשבונם (חוץ
מיום האישפוז כמובן).
שירה עוצרת נשימה ומבטיחה לאלוהים שתעשה הכל, אם הוא רק ייתן
לה סוף סוף את האף שהיא כל כך רוצה כל החיים.
אלוהים לא מקשיב, גם הפעם.

8 שנים חלפו.
אף אחד לא מדבר על זה. די, כמה אפשר לעסוק בדבר אחד קטן שמונח
לו אי שם במעמקי פרצופה. החיים התאכזרו ואותה בעיה שפעם נראתה
הכי ענקית בעולם, נכנסה לרשימה ארוכה ואינסופית. נערמת על גבי
הבעיות הקיומיות יותר.
שירה הולכת לישון בפעם האחרונה בחדר שלה, במיטה שהיא שונאת.
ממששת את אפה. שונאת אותו ששונא אותה ששונאת את עצמה שקיימת
בכלל.
מחר הכל יהיה טוב יותר.