בהיתי באוויר וחשבתי על אבא, כשעדי באה ובדקה אם אני ערה בעזרת
ניפוף היד שלה מול פניי. בעודי מתאוששת מהמחשבות הכאובות,היא
אמרה שהמפקד קורא לי לבוא למשרדו.
הנהנתי בראש, ומלמלתי "אה..כן",קמתי וצעדתי לכיוון משרדו.

אבא היה בנאדם מיוחד. גיבור. כולם הכירו אותו כגיבור.
אבא היה ... טייס.
אבא היה אבא שלי. אבא מיוחד שלי. אבא גיבור שלי.

אבא נהרג באימון קרבי. ב-1999, אפריל 1999.
אבא לא הגיע לשנת 2000.


זה היה חופש פסח,חודש אפריל. 1999. הייתי בת 15.
באותו ערב הייתי במסיבה של ליאור.
היה ממש ממש כייף, כל-כך לא רציתי שהיום הזה ייגמר!
זה היה היום שבו הבנתי שהחיים באמת יכולים להיות יפים, אחרי
הרבה דברים שעברתי בחיים - ולא הוכיחו לי את זה.
זה היה היום שסוף סוף אני ואורי נהיינו חברים.
יובל, אחי התקשר אלי בסביבות 1 בלילה, לא הבנתי מה יש ליובל
להתקשר אליי ב1 בלילה - בזמן שהוא יכול להיות עם החברים שלו
בכל מקום שרק ירצה. היה לו רישיון, ליובל. הוא היה בי"ב - וכבר
סיים כמעט את כל הבגרויות. עניתי, זה היה מהיר. משהו כמו:
"שני, בואי הבייתה מהר. זה דחוף, קרה משהו נורא".
לא הספקתי לעכל, לדרוש הסברים .. ויובל כבר ניתק.

נפרדתי מכולם לשלום במהירות - ואורי לא הסכים לי ללכת לבד, אז
ככה שהוא ליווה אותי עד לדלת הכניסה.
..נכנסתי הבייתה. היה שקט. יותר מדיי שקט. אפילו את מטאליקה
בפול ווליום מהחדר של יובל לא שמעתי, שזה ..ממש נדיר.
פסעתי עוד כמה צעדים והסתכלתי לכיוון הסלון. ראיתי את אמא -
היא ישבה כשראשה בין ידייה, ויובל עמד מצידה, וניסה לנחם
אותה.. בעודו בוכה גם כן. פחדתי לשאול מה קרה. כי.. אם יובל
בוכה, ברור שקרה משהו ממש ממש נוראי. אבל בכל זאת שאלתי..

עמדתי מולם ושאלתי:"איפה טל?"
"ישנה", יובל ענה תוך כדי בכי.
טל היא אחותי בת ה-4.
"ו..איפה אבא?", שאלתי.
שניהם הרימו את ראשם. הסתכלו עליי עם עיניים אדומות, מלאות
בדמעות שזולגות בלי הפסקה.
רק לאחר כמה דקות יובל הצליח לפתוח את הפה ולספר לי מה קרה.
לקח לו המון זמו זמן, עם המון הפסקות. זה היה משהו כזה:
"שנינו'ש.." (ואני כבר תהיתי ממתי יובל קורא לי בשמות חיבה)
"התקשרו מקודם. מה..עבודה של אבא.
זוכרת .. זוכרת את האימונים הקשים שהיו לו החודש?" הוא שאל.
"אממ.. כן, בטח", השבתי לו.
ואז הוא לקח נשימה עמוקה, ו..המשיך -
"אז..היום היה להם אימון מאוד חשוב, בין האימונים הכי חשובים..
ו..הייתה לאבא תאונה. הם נחתו נחיתת אונס.
ואבא הוא היחידי. שלא..יצא משם בשלום".

קפאתי במקום.
זה היה הנורא מכל. יותר ממה שאפילו העלתי על דעתי.
תוך כמה דקות - אחרי שהספקתי לעכל.. ("לעכל". עד היום לא ממש
עיכלתי) ישבתי עם אמא ויובל כל הלילה. בשלב מסויים, נרדמנו אחד
על השני. עד שהבוקר עלה.

לטל סיפרו כמה ימים אחרי, היא לא ממש הבינה - ולא לקחה את זה
קשה.אבל היום היא מבינה. מבינה וכואבת. מזל שלילדים קטנים יש
זיכרון כל כך טוב. יש לה את הזיכרונות הכי מדהימים מאבא.

בחודש למותו של אבא, נשבעתי ליובל שאני אלך לקורס טייס גם כן.
שאני אמשיך את דרכו של אבא, הוא ניסה להסיט אותי מדעתי
בנימוקים ש"מסוכן" אבל..אני לא וויתרתי.

ועכשיו..
עכשיו אני כאן. טייסת. כמו שהבטחתי ליובלי ולאבא,כל פעם שבאתי
לבקר אותו.המפקד קרא לי הרגע כדי להגיד לי שהחודש זהו חודש
אינטנסיבי ביותר, חודש של אימונים.
זה היה חודש אפריל. החודש האחרון של אבא,לפני 6 שנים.

אני עדיין עם אורי - שהוא באמת אחד הדברים שהחזיקו אותי
בחיים.
ו..עד היום אף אחד לא באמת מבין מה אני מרגישה בנוגע למוות של
אבא. לי הוא היה הרבה יותר מגיבור.
הוא היה גם אבא שלי..

..זה היה חופש פסח, חודש אפריל. 1999. הייתי בת 15.
באותו ערב הייתי במסיבה של ליאור.
היה ממש ממש כייף, כל-כך לא ציפיתי שככה היום הזה ייגמר.
זה היה היום שבו הבנתי שאלוהים לוקח לנו את האנשים שהוא הכי
אוהב, את האנשים הכי מדהימים. את אבא שלי.



נכתב לזכרו של אילן רמון ז"ל.
31.10.04 - ועכשיו, כשאני קוראת את זה אחרי המון זמן, זה מראה
לי כאילו חזיתי המון דברים. כאילו, זה לזכר עוד משהו מתוק שהיה
ונגמר.