כולם חשבו שהיא יפה,
היה לה גוף שכל אחת רצתה,
היה לה את החבר הכי "מבוקש" בשכבה,
היא הייתה טובה בלימודים,
הייתה ילדה יחידה ואהובה במשפחתה,
היא הייתה עדינה ורגישה,
ובכל זאת - היא שנאה את עצמה.

מדי יום הייתה מביטה במראה ושונאת את עצמה יותר ויותר מפעם
לפעם.
היא רצתה להיות ההפך ממה שהיא.
לא רצתה להיות אחת שמקנאים בה,
לא רצתה שיהיה אכפת לה מהלימודים,
לא רצתה שיאהבו אותה.
ובמיוחד - לא רצתה להיות עדינה ורגישה.
היא החליטה ללכת עם בגדים קרועים,עשתה ראסטות,עזבה את החבר
"המבוקש" שלה, כדי שלא יקנאו בה.
ובאמת - אף אחד לא קינא ביופיה - שהיה חבוי מאחורי המסכנה
שיצרה לעצמה -  יותר.
כמובן שהמשיכו לאהוב אותה - כי מי שבאמת אוהב,אוהב תמיד.
היא לא הגיעה ללימודים והתחצפה למורים.
היא הצליחה לעשות כל מה שרצתה, גם בזה היא הייתה כמעט מושלמת.
כמעט.
היא לא הצליחה להפסיק להיות רגישה.

היא המשיכה מדי יום להסתכל במראה - ועדיין לא אהבה את עצמה.
הייתה עומדת - ובוכה, מול המראה. מה שגרם לה לשנוא את עצמה
הרבה יותר.

יום אחד היא פשוט החליטה לא להסתכל יותר במראה.
ואחרי כמה ימים - היא פשוט חזרה לאיך שהייתה קודם.
את האומץ להסתכל במראה היא קיבלה רק כמה חודשים אחרי. היא פחדה
מהשנאה העצמית - שלא הייתה קיימת כאשר היא לא ראתה את עצמה.
היא הסתכלה במראה. היא דיי אהבה את מה שהיא ראתה. ביחס למה
שהייתה לפני.
היא בכתה - מרוב שהיא הבינה כמה לא רע זה להיות רגישה.



היא התחילה להעריך את עצמה.
לא את היופי.
לא את המצויינות בלימודים.
לא את החבר המבוקש, ש..מיותר לציין חזר אליה.
היא פשוט הפסיקה לראות את הדמעות - כמשהו שנוא ולא חיובי.
ההפך, היא אפילו אהבה אותן.

היא למדה לראות את העולם מהכיוון הנכון. היה לה טוב, היא
העריכה כל דבר. אפילו את עצמה.

כולם חשבו שהיא יפה - והיא לא חשבה שהיא מכוערת,
היה לה גוף שכל אחת רצתה,
היה לה את החבר הכי "מבוקש" בשכבה,
היא הייתה טובה בלימודים,
הייתה ילדה יחידה ואהובה במשפחתה,
היא הייתה עדינה ורגישה - ואהבה את זה
וכמובן ש - העריכה את עצמה.