אני יושבת מולך- מתחתיך על הרצפה. אני זמן אמת (זמן מת). אני
יונה וולך. מדקלמת, סליחה. אני מדקלמת יונה וולך. אתה יושב
גבוה במעמקי המיטה ומדבר משהו על וורידים. אני רוצה לחיות כשיר
פתאום. מישהו אחר ישורר אותי. והשורות שלי יהיו שבורות.

יש זבובים בכל החדר- זבובים על התקרה, זבובים על המיטה, זבובים
על הפנים שלך. אם הייתי זבוב מישהו כבר היה דורך עליי.
אני לוקחת דימוי מצלחת הדימויים שמונחת ליד הרגל שלך ומכרסמת
אותו, וזה, תסלח לי, לא דימוי. זה פשוט טעים, זה מה שזה.

"אני בתוך כלוב, את לא מבינה את זה?! בתוך כלוב אני אומר לך!"
אל תצעק. הידיים שלך מכאיבות לי בלסת. חוץ מזה אני לא רואה שום
כלוב, לא יודעת, אולי מצויירים לך סורגים כאלה # על האישונים.

מחר בבוקר אני אכתוב על כל החולצת והעיניים שלי שאני הרבה יותר
חכמה ממה שאני נראית, ככה, כדי שאנשים שסתם רואים אותי ברחוב
לא יתבלבלו בטעות.

כשהיייתי קטנה היו אומרים לי שאני עשוייה מסוכר ומאז אני נורא
נהנית לצאת לטייל כשיורד גשם, כי זה נורא נעים לי בגוף איך
שהוא נמס ואני אפילו לא צריכה לעשות כלום.

אתה צובע לי את השפתיים בלק ומספר לי איך שפעם האחות שלך הייתה
מחרוזת של פנינים והיא נקרעה והתפזרה לכם בכל הבית ולקח לכם
שלושה ימים לאסוף אותה. הסיפור שלך גורם לי לרצות להיות חוט
כדי לעשות עצוב לכולם.

"אני אוהבת שלדברים יש אופי מיני מרומז" אני אומרת ומפשקת את
הרגליים עד לבאר שבע. אתה מוציא את הלשון כי אין לך שום דבר
אחר בפה ועושה איתה צורה של חתול. אתה עושה את זה כי אתה יודע
שזה מצחיק אותי ואני חושבת לעצמי שמאז ומתמיד היית מוכשר.
אני רוצה שתיגע בי, אבל לך יש חתולים על הלשון, אז במקום זה
אני מתחילה לבכות. מזל שלדמעות שלי יש טעם של דמעות ולא של מיץ
פטל, אחרת לא היית שותה לי אותן.
תשתה עכשיו. תרוקן אותי. אחרי שאתייבש תלקק אותי כדי שלא יהיה
מדבר. אתה יכול גם רק לשם הליקוק, אתה כבר יודע כמה שאני
טעימה.

אם היתה לי לשון הייתי יכולה לעשות המון דברים.
הייתי עושה נקישות כאלה.
הייתי אומרת לך שאני אוהבת אותך רק כדי להרגיש את ה-נ' וה-ת'.
הייתי אוהבת אותך באמת רק כדי שהמשפט לא יהיה שקרי.
הייתי מלקקת אותך מהמדבר שלי, ומעניקה לך אחד משלך.