"לא עכשיו" הוא אמר כשאמו נכנסה לחדר ואמרה לו לנקות אותו בפעם
השלישית. "לא עכשיו אמא תעזבי אותי" הוא אמר כשידו החזיקה את
העט האהוב אליו. הוא לא עשה שום דבר מיוחד,סתם כמו בכל יום
רגיל היה כותב את הסיפור שיצא לו דווקה די ארוך. הוא לא הלך
לבית ספר באותו יום חורף קר, כי לא היה לו כוח לעוד יום מגעיל
באותו בית ספר משעמם, ולאותם שיעורים מעצבנים שאליהם היה הולך
כל יום במשך בארך שניים עשר השנים האחרונות. "כריסטוף תנקה את
החדר" אימו נידנדה לו שוב.
אימו היתה האמא הממוצעת לא משהו יוצא מהרגיל וכמו כל השאר גם
היא נדנדה בקשר לחדר המלוכלך שלו. היא לא בדיוק אהבה אי סדר
ולכן הוא היה חייב לנקות את החדר לפחות פעמיים בשבוע, לא שהוא
עשה את זה. כבר לפחות חודש שלא נגע אפילו להרים פיסת אשפה או
לסדר את הארון או משהו בסגנון. "נו תנקה כבר" היא אמרה בזמן
שהרימה את הגרביים המלוכלכות שלו ושמה אותן בסל הכביסה.
לאחר שהעיף מבט לאחור וצעק על אימו שתפסיק לנדנד לו ושהוא
ינקה אחר כך לקח את מעיל העור הארוך, שעלה לו המון כסף
ובישבילו הוא עבד קשה לאחר שעות הלימודים, ואת התיק שתמיד היה
מוכן לצידו עם העט ומחברת הציורים ויצא. בציתו רק שמע לאן אתה
הולך אבל אל זה כבר לא היה לו כוח לענות.
הוא טייל ברחבי העיר המכוסה בעפר וגשם מה שייצר מן בוץ מוזר
שכזה. הוא טייל וטייל והיסתובב והיסתובב עד שנרגע קצת ואז
התחיל ללכת לחברתו לורן שבמקרה גרה לא רחוק משם. תמיד אהב אותה
מאז שנהיו חברים בכיתה ז, ומאז הם לא נפרדו. היא היתה הנשמה
שלו כך לפחות חשב הוא. בדרך הוא עצר ליד ספסל באחד הפארקים
והתחיל לעשות מה שהיה עושה תמיד ובכל מקום-לצייר. הוא אהב את
ימי הביניים וכל מה שקשור לזה ולכן רוב הזמן צייר חרבות, סוסים
ועוד כל מיני דברים שהיו קשורים באותה תקופה. אך באותו יום לא
צייר את הדברים הרגילים, הוא צייר סתם כל מיני צורות מוזרות,
סתם קישקושים מוזרים, משהו לא מובן. לא היתה לו השראה, לא היתה
לו מוזה ובכלל לא היה לו את הכוח אפילו לנסות לצייר משהו
נורמלי. לאחר כמה דקות הוא קם שם את הדברים בתיק שם את התיק על
גבו והלך. הוא המשיך בדרכו לחברתו. הוא הגיע לבית קומות
נורמלי, לא שונה מכל שער הבתים שהיו מצויים בג'ונגל מבטון (כך
כינה את העיר).  הוא ניגש לדלת וצילצל בפעמון. אחיה של לורן
פתח את הדלת וראה פנים שהוא כבר מכיר הרבה זמן, ולפי דעתו קצת
יותר מדי זמן. הוא הסתובב לעבר החדר וצעק "לורן החבר הזה שלך
שוב פה". הוא הסתובב חזרה אל דמותו האפלה של כריסטוף היסתכל
אליו במבט של נחיתות ואז הלך לחדרו שהיה ממוקם בסוף המסדרון
הארוך בדירה.
לאחר כמה שניות נשמע צעקה קצרה "כריסטוף", לורן הגיחה מהמטבח
ונתנה לו חיבוק לא ארוך ולא קצר אבל מספיק בישביל להבין שמשהו
פה לא בסדר. באותו יום שפתיה לא נגעו בשלו. ברכות אך גם באכזבה
רבה אמרה "אנחנו צריכים לדבר". היא הובילה אתו לחדר שהיה מלא
בפוסטרים של להקות מטאל שאותם אהבו שניהם כבר המון זמן.  היא
הושיבה אותו על המיטה שאותה הכיר שנים רבות, אליה, אל המיטה
הזאת בידיוק היתנשקו בפעם הראשונה.
הוא לקח את ידיה בידו ובפליאה שאל "מה קרה". היא לא יכלה
להיסתכל לו בעיניים, היה ניראה כי מה שהיא רוצה להגיד לא היה
מתוך רצון, או לפחות לא מתוך רצון שלה. היא התחילה לבכות,
דמעות זלגו על הלחיים הלבנות שלה וישר לתוך הידיים הסגורות של
כריסטוף, עינייה נעשו אדומות. מתוך כל מה שמלמלה בזמן הבכי
כריסטוף הצליח לפענח רק כמה מילים "אני לא יכולה להישאר איתך
יותר".
בדרכו אל הדלת הוא שמע רק שתי מילים "אני מצטערת". הוא הלך
והלך מבלי לדעת לאן הוא הסתובב ברחובות שעות רבות עד
שהחליט...
הוא הלך הביתה. לא היה אף אחד בבית. הוא נכנס לחדרו וכתב על
דף נייר חלק "אני הולך. לא ניראה לי שתראו אותי יותר...".
בדרכו אל הדלת החומה שממנה היה אמור להיפרד לעולם לפתע שמע
צילצול... זה היה הטלפון. הוא ענה בהלו הססני. זה היה קול של
אישה, משום מה הקול היה שליו במיוחד. לאחר כמה שניות של הקשבה
הטלפון נשמט מידו ונפל על הרצפה. הוא יצא מהבית בריצה...
הוא הלך  לכיוון בית הספר... לכיוון המקלט...
באותם דקות בדיוק אמו נכנסה הביתה היא קראה את המכתב, דמעות
זלגו על הדף הצח והנקי כל כך. ואז התחילה בייבבות שנשמעו
למרחקים.
יום למחרת בכותרות העיתונים היה כתוב "נער בן שבע עשרה וחצי
נעלם בנסיבות לא מובנות"...