תאר לך שניסע מכאן למקום הזה ההררי שבוהק בשמש החזקה של חודש
תמוז.
זה לא יום חם וההרים החומים צהובים אדומים סגולים, מתנשאים
בניגוד מוחלט לשמיים הכחולים,
וCUT STIVENS מנגן לנו מהשמיים את WHERE DO THE CHILDREN PLAY?
וזועק לנו את הפזמון ומפעמת בנו הרוח הזאת של החופש ואנחנו כבר
הופכים את העולם לגן שפורח כל השנה וזה ברור שכלם מחייכים,
ברור.
אנחנו יודעים הכל. מבינים הכל.
מאמינים.
אי שם שרה יושבת בשקט ומחבקת את עצמה. חולמת על שמיים אין
סופיים, זרועי כוכבים.
היא הייתה רוצה לבכות. היא הייתה רוצה לצרוח באוזניו שאם זה לא
הדדי אין לה שום רצון לחיות.
ושאותו היא אוהבת כמו המכתשים, כמו כל ההרים הגבוהים, כמו
המדבר, כמו השלג.
כמו כל הכוכבים. כמו השמיים.
כמו היקום.
אין לה אויר וכבר הלב ממש כואב , כמעט פוקע והיא ממש מתעבת את
עצמה, את הרחמים המטופשים
ו CUT STIVENS שר לה על ליזה העצובה והיא מחייכת באירוניה.
איזה כיף לליזה.