הוא לא התכוון, באמת שלא,
וברגע שמחשבה מהירה הבזיקה במוחו,
ללא כל סימן מוקדם, הוא נעץ את הסכין
בליבו של המסכן, וניצוץ של מוות
הבזיק בעיניו, בעודו קורע את הלב הזך
לגזרים, מותיר אחריו חלל ריק של דמעות אחרונות
וחיים שנעלמו, משאירים סימן בודד לבאות.

בזמנים האפלים שלאחר מכן,
הימים השחורים זירזו את חלופת השנים,
ויום ביומו הוא היה יושב על המרפסת,
ריקני וחלול, מביט בשמיים בתמיהה.
בעודו מתכונן לדרך שממנה אין חזור,
הוא משחיז את סכינו בהתלהבות מצמררת,
מוכן לשחוט נשמוט תועות, שהתדפקו אל חייו.

שנים עוד יעברו, וסיפורים עוד יסופרו,
על ההוא, "הארור", זה שאת שמו אסור לבטא,
האחד שהיה לוקח נפשות בלי למצמץ,
כאשר רק הברק המפחיד ניבט מעיניו, היחיד
שנפל קורבן לרוע המוחלט, וליבו קמל  לו, ונבל.
ועתה , אין הוא אנושי עוד, כי אם נקמת רצח ודם חיה ונושמת.