אני ילד בן 13, ואני די מסכן. אין לי קשר עם אמא שלי, ואבא שלי
היה איזה מטורף שאנס אותה כשהייתה נערה. אמא שלי כל הזמן
עובדת, ואני יצאתי קצת מוזר.
אני בכלל לא מתקשר עם אנשים ולכן אין לי חברים ובכלל, אני גם
לא נראה משהו, לא חכם במיוחד, ואין לי כשרונות.
אני מהלוזרים של העולם, ואני לא צופה לי עתיד ורוד מההווה.
אני יודע שנכון, יש אנשים במצב יותר רע משלי, אבל בכל זאת,
כשהילדים ה"מגניבים" נטפלים אליי, כשאני נכשל במבחן, כשאני
חוזר לבית ריק, ובכלל כשאני מסתכל במראה, אני מרגיש חוסר תקווה
נוראי, וכעס עצום לכולם. אני ממש יכול להרוג מישהו...
אני ממש יכול להרוג מישהו...



אני אמא של ילד די מסכן.
פעם, היו לי חיים מושלמים. לא כאלה שרק אחרי שהם נדפקו הבנתי
כמה הם היו טובים, אלא באמת חיים יפים, ממש אהבתי לחיות.
ערב אחד, בדרך הביתה מהפיצה, נאנסתי ברחוב. לפי מה שהבנתי הבן
אדם שעשה לי את זה היה איזה מטורף, אבל מטורף או לא מטורף,
נכנסתי מזה להריון, אתם יודעים, כל מה שדרוש זה פעם אחת.
גדלתי במשפחה שמרנית, וההורים שלי התנגדו להפלות, וחוץ מזה הם
הבטיחו שהם יעזרו לי עם הילד, ואני, שבית ספר לא היווה כזה
ריגוש בשבילי, פרשתי וילדתי את הילד.
בינתיים, אבא שלי מת מתאונת עבודה, ואמא שלי שנה אחר כך מהתקף
לב, ואני, נשארתי בחורה בקושי בת  18 ובלי השכלה, לגדל ילד.
העולם והחיים לא נהיים יותר קלים ואני כל כך עסוקה בלהרוויח
כסף, שאין לי בכלל קשר עם הבן שלי. מה הפלא שהוא קצת מוזר? אני
מתארת לעצמי שהוא בטח קצת מתוסכל מהחיים האלה, אבל הוא עוד
יתגבר ויתבגר, אף אחד לא אמר שהחיים זה פיקניק.
אף אחד לא אמר שהחיים זה פיקניק...



אני הפוליטיקאי, שהקול שלו היה הקול המכריע בהצעה לקנייה
חופשית של נשק. אני לא ממש בעד זה אבל אחרי כל הקמפיין שעשיתי
לעצמי, הייתי חייב לשנות משהו, והתומכים שלי רצו בעלות על נשק,
אז הצבעתי בעד.
בסך הכול, חוץ מההצבעה הזאת, הצבעתי בעד לא מעט דברים נעלים
יותר, אז מה זה עוד קול אחד קטן?...
מה זה עוד קול אחד קטן?...



אני אחד שהגורל שלו היה ידוע מראש.
אני גר בשכונת מצוקה, ויש במשפחה שלי יותר מידי אחים ופחות
מידי כסף.
כשהתבגרתי הייתי חייב למצוא עבודה שתכניס הרבה כסף בזמן קצר,
ומהר.
אל הסמים הגעתי די מהר, ואל הסחר בהם, אפילו מהר יותר, אחר כך
גם התחלתי למכור נשק בצורה לא חוקית.
אני מפריד בין רגש לעבודה, אני מביא הביתה כסף בשביל כוונות
טובות, והשאר על הזין שלי. מי אני שאטיף לאחרים מה כן ומה לא
לעשות? בשביל זה יש את אלוהים שיעשה שפטים באדם.
למשל אתמול, בא אליי איזה ילד מוזר ורצה לקנות אקדח. היה לו
כסף אז לא שאלתי יותר מידי שאלות, הוא קיבל את שלו ואני קיבלתי
את שלי.
בינינו, מאז שההצעה לבעלות על נשק עברה את הכנסת, זה כבר לא
בידיים שלי. אם לא אני אמכור, אז זה מישהו אחר, לפחות ככה אני
מביא קצת כסף הביתה.
לפחות ככה אני מביא קצת כסף הביתה...



אני התגלמות השלמות. אני יפה, אני חכם, אני עשיר וממש טוב לי.
החיים שיחקו לידיים שלי והעתיד שלי כבר מובטח. אין לי דאגות
חוץ מזה שלפעמים, כשכל החברים מציקים למישהו, המצפון שלי מציק
לי.
כמו אתמול, שהציקו לזה מכיתה ח', זה שהאמא הפרחה שלו והוא בערך
באותו גיל, אז גם אני תרמתי קצת לסבל שלו.
אבל מה זה משנה לי? עם נתונים כמו שלי, אני אוכל לקנות לעצמי
מצפון נקי כשאגדל.
אני אוכל לקנות לעצמי מצפון נקי כשאגדל...



אני אדם די רגיל, בשנות העשרים לחיי.
מה שקצת שונה בי זה העבודה שלי, אני עובד בבית קברות.
מראה של גופות אף פעם לא הפריע לי, והכסף טוב, אז זה מה שאני
עושה בינתיים.
בדרך כלל זה לא משפיע עליי, אבל היום היה ממש עצוב.
הגיעה קבוצה גדולה של ילדים, וכולם נראו ילדים בריאים, יפים
ומוצלחים כאלה, חוץ מאחד שבאמת נראה קצת שונה. אבל אצלנו לא
שואלים שאלות, ולפעמים גם ילדים מתים, אז לא שאלתי כלום את
הבוס שלי, והמשכתי לעבוד.
כשהגעתי הביתה, הבנתי מהחדשות שהיה טבח באיזה בית ספר.
ילד אחד שאמא שלו הזניחה אותו, התחיל לירות שם בכולם.
איזה נורא זה נשמע לי, אני את הילדים שלי אגדל אחרת.
זה השפיע עליי כל אותו יום, וגם למחרת, אבל עד סוף השבוע כבר
שכחתי מזה, למי יש זמן להתעסק בצרות של אחרים? זה לא שפגעו בי
או משהו.
זה לא שפגעו בי או משהו...