אפילוג:
בגיל אחת עשרה וחצי, מיכל החלה לגדול, להפוך לנערה.
נעורים זה דבר מדהים, חבל שאי אפשר לצפות בנערה מתבגרת בהילוך
מהיר, כמו שרואים ניצן הופך לפרח בנשיונל ג'יאוגרפיק, לראות
איך היא צומחת, איך הגוף משתנה, לראות איך החוויות נחרטות
בפנים, בעיניים. כל כך יפה,
אבל יש גם סכנות בזה שזה תהליך, כי הבעיה עם תהליכים היא שהם
עלולים להיעצר באמצע, ואז נשארים עם מוצר לא גמור, לא בשל,
בוסר.

תמיד כששואלים את מיכל בת כמה היא, היא ישר חושבת על שתיים
עשרה וחצי, כאילו משהו נתקע במוח שלה והשאיר את המחשבה שזה
הגיל שלה, שם היא עצרה. מאז, היא נחה.
עכשיו היא כבר בת שבע עשרה.

הוא הלך דרך השדה, זה היה בדרך שלו לבית ספר, בדיוק אחרי
תקופת הגשמים הראשונה, כשהכול פורח, הוא אהב את התקופה הזו.
הכול שם היה צהוב וירוק, חרציות. כמעט הכול. הוא שם לב לפרח
קטן, היחיד שם שהיה סגלגל, הוא ניגש לקטוף אותו, ושניה לפני
שהיד שלו נגעה בו הוא שם לב שזה עוד בכלל לא פרח, אלא ניצן
קטן, מחר הוא יקטוף אותו, הוא חשב לעצמו.

בגיל אחת עשרה וחצי החלו ההטרדות, בגיל אחת עשרה וחצי החלו
למנוע ממיכל התפתחות. זה התחיל עם חבורת בנים, שכנראה לא כל כך
שלטה על ההורמונים החדשים שהציפו אותם עם בוא הגיל המופלא הזה,
ודאגה להוציא הרבה מאוד אנרגיה בלאמלל אותה. הם היו נדבקים
אליה, מלטפים אותה, נוגעים, כשזה כל כך לא רצוי, כל כך מוקדם
מידי. הם היו גורמים לה בחילה כל חמש דקות, במשך כל היום ללא
מנוחה. הם לא הפחידו אותה, אבל הם הטרידו ותסכלו אותה, וזה, אם
אתם שואלים אותי, יותר גרוע מפחד.
ברוב הזמן ניסתה להימנע מלפגוש בהם, אך כשנתקלה בהם, נחמתה
היחידה הייתה שכשלא אמרה להם לא, הם לעיתים עזבו אותה במנוחה.
כמובן ששאר הילדים לא קיבלו את זה שהיא "נותנת" לבנים האלה
לגעת בה.

יום למחרת, הוא הגיע וראה את הניצן של אתמול, שבנתיים פרח
מעט, הוא ניגש לקטוף אותו אבל הניצן היה עקשן ולא נתלש כל כך
מהר, והוא, שהאמין בסימנים, ויתר והמשיך ללכת, ממילא מחר הוא
בטח יהיה יותר יפה.
הניצן נשאר קצת עקום מעוצמת המשיכה, אבל נשאר באדמה.

השנה הגיעה לסיומה ובתחילת כיתה ז' והחטיבה, מיכל עוד הסתובבה
עם אותה חבורת בנים. בטיול אחד היא שמעה את שני הבנים היחידים
שם שחיבבה, זוממים לה משהו ללילה, לזכר הימים ה"טובים", מאז
היא לא חזרה להיות איתם יותר.
היא התחילה להתחבר לכל מי שנראה לה בוגר וחזק, רצתה להימנע
מהטרדות כמו בעבר. לקח פחות מחצי שנה כדי שהצרות ימצאו אותה.
חברות מטרידים חדשה הגיעה, ואיימה על מיכל שלעולם! לעולם לא
תעזוב אותה, לאט לאט החלה גם הרכילות החדשה להגיע.
אם בשנה שעברה השפילו את מיכל בנגיעות, השנה השפילו אותה
בדיבורים. לא ברור מה הידע של העולם על דיבורים, על מה חושבים
עליך ועל הסטטוס החברתי שלך בגיל הזה, אבל בשביל מיכל, שהתאמצה
כל הזמן למצוא חן בעיני כולם, זה היה גהנום. לאן שלא הלכה שמעה
את מי ומה עשתה אתמול בלילה, והיא, רק בת שתיים עשרה וחצי.
במזל ובעזרת אנשים טובים היא הצליחה להנמיך פרופיל והמצב נרגע
קצת, היו עוד צעקות פה ושם אבל בסך הכול היה די בסדר. ככה היא
חשבה.

אחרי שבוע, כשהוא כבר שכח מהפרח, הוא יצא לגינת ביתו וראה שם
פרח דומה, סתם מתוך שעמום החליט ללכת לפרח שלו ולראות מה קורה,
הוא הגיע וראה את הפרח כשהוא כמעט במלוא הודרו, סגול יפיפה,
ואמר שאין שום סיכוי שהוא מוותר עליו עכשיו, ותלש אותו.

כיתה ח' החלה והכול היה יותר רגוע, מיכל, אחרי חופש גדול הרחק
ממקום מגוריה הרגישה רעננה ומוכנה לכל צרה שתבוא (בתקווה שלא
תבוא, כמובן). היא הצטרפה למועצת תלמידים והתחברה עם אנשים
חדשים, טובים. עוד היו לה מידי פעם היתקלויות עם בנים שסירבה
להם בעבר, או עם בנות שקינאו לה, אבל היא האמינה שהזמן יעשה את
שלו ועשתה כמו שאימא אמרה- התעלמה.
יום אחד היא יצאה מישיבה של מועצת תלמידים והלכה לכיוון
האוטובוס כששמעה צעקות. היא בדיוק חשבה שבזמן האחרון כבר לא
מציקים לה, ושהכול בא על מקומו בשלום, כשהבינה שצועקים אליה,
או יותר נכון, עליה. היא הסתכלה אחורה וראתה את הבנות
ה"מקובלות" של אותו בית ספר צועקות אליה דברים כל כך מרושעים,
שחדרו לה עמוק עמוק אל תוך הלב, ושברו אותו. בדיוק אז הייתה
נקודת השבירה שלה, היא החליטה לא לסבול יותר בגלל אחרים...
השנים (שלא היו רבות כל כך, אבל היוו בערך חצי מחייה) שבהם
ניסתה, וכן, גם הייתה בסדר אל ועם כולם, ורק קיבלה אגרוף
בפרצוף בתמורה נמאסו עליה, היא לא יכלה לסבול יותר את זה
שאנשים כל הזמן רק רוצים להרע לה, ומצליחים. עד היום היא זוכרת
איך בנסיעה באוטובוס הביתה, עם דמעות בעיינים ומחנק בגרון, עם
ההבנה שהחיים לא הוגנים ושאנשים הם פשוט רעים, נשבעה להימנע
מרגשות עזים, להימנע מהשנאה שתמיד באה בעקבותיהם, להימנע מחיבת
אנוש.
מיכל החלה להסתגר בבית ובכיתה, התרחקה מחברים ונמנעה מכל הנאה
שרק הצליחה. עם הזמן היא פיתחה שכבת מגן, שעד היום אף אחד לא
הצליח לעבור, ועצרה את הפריחה שלה ברגעי השיא, ומאז, מאז היא
נובלת.

עכשיו הוא קם, והוא בכלל לא שם לב לפרח שקטף אתמול, שלא יגדל
יותר, לא יזכה לנבול מעצמו, ושאף אחד חוץ ממנו, לא זכה לראות
בלבלובו. הניצן התלוש, נבל.



עכשיו מיכל כבר בת שבע עשרה, צו ראשון, רישיון, בגרויות...
אבל היא, כששואלים אותה בת כמה היא, ישר חושבת על שתיים עשרה
וחצי.