מה זה בכלל מרחק?
ואיך מבטאים קרבה?
ולמה כל כך הרבה מובנים
למה אחת, לכאורה פשוטה?

אני רוצה להיות קרובה אך מתרחקת,
רוצה פשוט לבכות אבל צוחקת.
רוצה כל כך הרבה דברים,
ולפעמים נדמה שהדברים לא רוצים...

אני, אתה, כולנו
שייכים לסיפור שלא כתבנו.
ומישהו יושב וכותב מילים
כותב וכותב, מעביר דפים.

שורות ריקות, שורות של שתיקה
ועוד שורות ביני לבינך
שורות ארוכות-ארוכות-ארוכות...
הולכות ונכתבות בעט של רגשות.

אמרו כבר לפני: זה עניין של זמן
חכי, אמרו, הדברים יסתדרו מעצמם.
ואני לא יודעת למי להקשיב, ללב או לראש
לא יודעת מה לרצות, לא יודעת מה לדרוש.

מחכה כבר לסוף אבל אנחנו לא בהתחלה
וכמו גל על החוף מתנפצת עוד מחשבה.
"ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור",
אני הולכת מהר אך נשארת מאחור.