תמיד הייתי ילד טוב. אפילו כשאמא התחילה להרביץ לי אחרי שאבא
ברח עם המזכירה שלו, אפילו אז כשהיא הייתה צועקת עלי "מי לא
היה טוב?", גם אז בעצם, הייתי הילד הכי טוב שרק אפשר. הייתי
צועק, ועושה את עצמי שאני סובל, רק כדי שהיא תשמח. טוב, עם
ההצלפות שלה לא הייתי צריך כל-כך לעשות את עצמי, אבל תמיד
כשההצלפות לא הספיקו, תמיד הייתי מחפה על זה בעצמי.
אמא גם תמיד הייתה מאכילה אותי בשמן קיק. אני אומר מאכילה כי
היה לה את המנהג המגונה לא רק לתת לי שמן קיק, אלא גם לבשל
אותו ולתת לי קודם את הקרום המגעיל, וזה היה באמת לאכול שמן
קיק. לא משנה כמה זה היה מגעיל, הייתי תמיד ילד טוב וגמרתי את
כל הבקבוק. גם כשאמא צרחה עלי שאני עולה לה יותר מדי, גם אז
גמרתי את כל הבקבוק כי ידעתי שילדים טובים תמיד גומרים את כל
האוכל. וחוץ מזה, אמא אמרה שבשמן קיק יש המון ברזל, וילדים
טובים חייבים המון ברזל כדי לגדול. מי שלא גדל לא ילד טוב, אז
הייתי חייב לשתות את כל
הבקבוק, עד הסוף.
בצבא גם הייתי ילד טוב, וכשזרקו עלינו רימון, ישר קפצתי עליו,
מתכופף כאילו כדי לקבל את ההצלפות של אמא. הטעם של הדם בפי היה
סמיך כמעט כמו הקרום של השמן קיק, ומחליא באותה מידה, אבל
בלעתי אותו כמו ילד טוב ולא בכיתי אפילו פעם אחת. ולמרות מה
שאמא אמרה בהלוויה ידעתי טוב מאוד מה היא רצתה להגיד באמת, מה
היא הייתה אומרת רק לי. "תאכל ילד טוב שלי, ברימון יש הרבה
ברזל. תאכל עד שתגמור את הכל." |