את  הארוחת ערב של ערב ראש השנה, עשינו עם שני רובים בבית.
אי אפשר היה לפספסס את ההרגשה שאתה נמצא בישראל, בערב ראש השנה
שלנו.
אם מישהו מחו"ל היה מגיע, הוא היה בטוח שישראל כולה היא מין
בסיס צבאי בהיכון למלחמה 24 שעות ביממה.
גם בחגיגה הזאת, שיש בה איזשהו רצון של התנתקות מהמצב שחיים בו
בימי חול, שהרי בחג צריך לחגוג דברים גדולים יותר מהדברים
שחווים ביום יום, הרגישו את ה"נקודות תורפה" של ישראל 2002.
המתכונת היא כמובן- ערב ראש השנה, כמסורת החגים היהודיים -
אויבינו ניסו להרוג אותנו ונכשלו, בואו נאכל עד שניפול.
הכול התחיל כשנכנסתי לבית של אח של סבתא שלי, שם הכול התרחש.
אתם מכירים את ההרגשה הזאת של ערב חג כשהולכים לארוחת ערב עם
המשפחה עם איזה שני סירי אוכל בידיים
(כי הרי אסור להגיע בידיים ריקות...) ויודעים שבעוד שניה תראו
את כל האנשים האלה, שרואים רק בחגים, הקרובים הטיפה רחוקים?...
אז בהרגשה זו הלכתי לארוחת ערב, אבל המציאות כהרגלה, הייתה
מציאות.
איך שפתחתי את הדלת הייתי בשוק, היו שם אולי שלושים אנשים,
שמתוכם הכרתי בערך עשרה (אמא, אבא, סבא, סבתא, אחי, אחותי,
ועוד איזה שני דודים...) דבר, שכבר הרס לי את החשק...
מה שקרה זה שעשינו את הארוחה אצל הצד של אמא שלי,
ושני האחים של אימי, ירדו מהארץ עם המשפחות שלהם, כך שדודים או
בני דודים כבר אין לי ביבשת הזאת... ולא יכולנו לעשות את החג
עם הצד של אבי כי הם דתיים ואי אפשר לנהוג אליהם בחגים. חוץ
מזה שהם ביחסים מתוסבכים, אבל עזבו לרגע את ההשקפה של המצב
המדיני על המשפחה שלי,
האמת שהרגשתי כאילו אני עולה חדשה שאין לה משפחה בארץ, אז איזה
משפחה נחמדה הסכימה לארח אותנו בערב חג. צדקה, אתם יודעים...
בכל מקרה, אחרי שנצמדתי לאחי, והוצאתי ממנו שבועה שהוא ישב
לידי ואני לא אתקע ליד מישהו לא מוכר, רץ לידי איזה ילד עם
קופסה, ילד ממש קטן, שפשוט שיחק בחדרים האחרים של אותו בית עד
שהארוחה תתחיל, ומצא קופסה מעניינת אז החליט לקחת אותה איתו,
ומתוך אינסטיקנט אמרתי לבעלת הבית שכדאי שתשים לב שזה לא משהו
שביר אז היא הלכה אליו, ולקחת ממנו את הקופסה, שאז נוכחתי
לדעת, הייתה קופסה של מסכת אב"כ, ואז החל הדיון על  מסכות
אב"כ, על החידוש של הזריקות, על התור הארוך בנקודות חלוקה, ועל
זה שזה בכלל לא יעזור כי לבין לאדן כבר יש טריק חדש, ועד
שהסיפור הזה יתפרסם כבר סביר להניח שכולנו חיים בפחד טרי יותר
מבין לאדן שכבר פאסה, איזה קאמבק של סדאם או משהו כזה.
אחרי שעזבתי את המטבח לכיוון הסלון, ראיתי את אחותי, שבדיוק
חזרה מטירונות, מדברת עם בחור צעיר, על צבא, בסיסים אטרקטיביים
במיוחד ועל רובים,  דיון שבהחלט לא התחשק לי להשתתף בו.
טוב, הארוחה התחילה, ישבתי בפינה עם המשפחה שלי, ואחרי שהאוכל
נגמר, וגם הקינוח, אחרי שכל אחד דיווח מה קורה עם הקרובים שלו
שלא בארץ, הילדים כבר הלכו לשחק בחדר אחר ואמא שלי עשתה לי
הכרות עם כל התינוקות, האנשים התחילו להתפזר לבתים.
בהתחלה עזבו החייל שדיבר עם אחותי (שלקח את הנשק שלו מהחדר
שהתינוקת ישנה בו) והמשפחה שלו.
אחר כך אחיו או אחותו או משהו כזה, עזבו, וכולם ייעצו להם מה
הדרך הבטוחה ביותר לנהוג לבית שלהם שנמצא בשטחים, ואיזה מישהו
הציע את חוצה ישראל, ואז התחיל ויכוח נוסף על חוצה ישראל
והבעיות שהוא יגרום (מסתבר שאחותי היא מהמתנגדים) ואז עזבתי
אני והמשפחה שלי. בדרך שמענו חדשות- עוד נערה, יותר נכון ילדה,
נאנסה באיזה מושב, עוד צעירים נהרגו בכבישים, עוד חיילים נהרגו
בשטחים, עוד לא הגיעו להסכמים, וגם השיר החדש של הדג נחש-
מספרים- שהתחיל מיד אחרי החדשות, גורם לך להשפיל מבט נוכח המצב
בארץ הקודש, תחילת שנת תשס"ג.
חג שמח.