זה קשה.
אני רואה אנשים כל יום, ואף אחד לא נראה עצוב כמוני.
אני לא יודעת ממה יש לי להיות כל כך עצובה- הרבה היו מחליפים
איתי חיים, אבל זה לא מרגיש כאילו זה תלוי בי.
כולם מדברים איתי על האפתיה שלי,
אני לא מצליחה להסביר שזה הלם, הגוף שלי לא מצליח להגיב לכל
הכאב והרוע שיש בעולם, וכל אדם שאני רואה שכואב לו, זה מכאיב
לי כל כך, שזה בכלל לא משנה שהחיים שלי הם כמו מתוך מגזין,
האמפטיה משתלטת עליי, וזה עול.
אובר- אמפטיה.
אני רוצה שזה כבר ייגמר, שיהיה לי שמח. אני לא רואה שמחה
באופק.
אני כל כך עצובה. אני לא מסוגלת לחגוג. והידיעה שזה יימשך
ויימשך, ושאין גבול לכמה אני מסוגלת לספוג, מקשה.
אני לא מסוגלת להתנהג בצורה בוגרת, אבל גם לא בילדותיות.
אני תקועה באמצע, ולא עושה כלום.
אף צד לא מקבל אותי כי אני לא משתייכת לאף צד.
אף אחד לא רואה, אף אחד לא מבין, אף אחד לא מקבל, אף אחד לא
מנסה לעזור ואף אחד לא מצליח.
אף אחד לא עובר את המחסומים.
אני לגמרי לבד. לגמרי. לבד.
אני רוצה לפגוש עוד מישהו כמוני.
שותף.
ושלא יגיד שהוא גם ככה ואז יתפשר, כי זה רק מכאיב יותר לדעת
שיש עוד אנשים שהם ככה אבל הם מצליחים להתפשר, הלוואי...
אבל אני לא פוגשת אף אחד שאפילו מתקרב לזה.
אני אפילו כבר לא בררנית.
אני מוכנה לקבל כל אחד, כל דבר.
רק שיהיה כמוני.
זה כל כך לא כיף.
פשוט לא כיף.
זה בזבוז של חיים.
ולפעמים זה גם הורס לאחרים, פגיעה. פגע.
ואמרו שבזבוז זה רע. אני זה רע?
תסכול זאת ההרגשה הכי נוראה שיש, ואני חייה בה כבר כל כך הרבה
זמן.
למה לחיות אם לא כיף.
ושוב חוזרים לקלישאות הבסיסיות, שכולם רוצים להיות יותר
מתוחכמים מהם, ובכל זאת כולם מתאימים להם כך או כך,
להיות או לא להיות, זאת השאלה.
אני שונאת לבכות על המצב שלי.
אני שונאת אנשים פתטיים, ומרגישה כל כך פתטית.
אני שונאת להיות פתטית.
אני שונאת להרגיש כל כך חסרת אונים בדבר היחיד שאני אמורה
לשלוט בו לגמרי - החיים שלי,
ואני לא מרגישה אהבה בכלל,
ואני לא מצליחה להפסיק לבכות מבפנים,
ולפעמים גם מבחוץ.