אסלה. צהוב חיוור. ידית הדחה. שחור מתקלף. האם מתקלף הוא שם
תואר תקני לצבע? הפסקה מתודית קלה. כן. השחור הזה מתקלף, הנה,
כאן מול העיניים, אז זה בטח בסדר. אין חלון. לא, עדיין מוקדם
מכדי לצפות בעולם על דרך השלילה, קודם כל ברור יסודי של הישנו.
תן שם לדברים, כמו אדם הראשון, כשניתנה לו הבינה. אחר כך
מיקום, צעד קטן למחשבה, צעד קטן לאדם, אבל למה הצידה? יש
משמעות מסויימת למיקום הנבחר, מול האסלה. להשתין. שם פעולה.
צריך להשתין. המממ.
בסדר, הלאה. תכנון. גם נפוליאון הובס בשלג הרוסי בגלל
לוגיסטיקה לקויה. דרוש פילוס הנתיב, קשר-עין עם המטרה. ריכוז.
כפתור? אימה מזדחלת אל הגרון, לופתת במצבטי-ברזל את קנה
הנשימה. היה שם רוכסן. נו, מילא. חניבעל צעד בראש טור של
פילים, הישר דרך פסגות האלפים המלבינות, בארץ לא לו, הכפתורים
יובסו, מצהלות קרב, איזה תמרון מבריק, חמת חלילים, לא, זה
מקרבות אחרים, כפתור שני כרע, נפל שדוד, בין הרגליים, כמו
סיסרא, העולם סובב מהר יותר, שאון הגוועים, לוחם מטורף מבהלה
נמחץ תחת כפות פיל משתולל, כפתור שלישי ואחרון, לא, יש עוד
אחד, כל כך קר למות כאן, בשלג. מנוחה קלה, ma non tropo, לוחץ
שם, למטה, צריך להתקדם, הדרך הקצרה ביותר היא לא תמיד הטובה
ביותר, המכסה צריך להתרומם בכל מקרה. קודם כל עם הרגל, אתה אף
פעם לא יודע מי נגע בזה אחרון, כח המשיכה מהתל בך במצבים כאלו,
תראה את ניוטון, החזיק מעמד הרבה זמן, בסוף שמו גם לו רגל, לא
ליפול, אולי עדיף להרים עם היד בכל זאת, זה לא היה כל כך נורא,
עכשיו אתה אומר, חכה כמה שנים עד שהסימפטומים יופיעו, כן,
עכשיו אני אומר, חוצמזה מאוחר מדי, הזמן הולך רק קדימה, אולי
בקפיצות קטנות ולכאורה חסרות משמעות, אבל אחרת איך יעבור אכילס
את הצב, ובכל מקרה את הנעשה אין להשיב, אל תענה לי.
הקלה מיידית. קילוח דקיק, זרזיף, הופך לפרץ תוך שניה, אור
משתבר, אור אלוהי, נוגה קדוש, שנים-עשר השליחים, קירות הקתדרלה
מזהירים, למטה רק חושך, לבבות המאמינים פועמים כאחד בלהט
התפילה, גם מי-האפסיים סוערים וניתזים בתוך כלאם הקטן, כמו
מחשבים להמלט ממבטו של היודע-כל, בוחן הכליות, הכליות האלו רק
מאושרות להפטר ממטענן העודף, והמבט לא רק שלא יודע כל, לא יודע
כלום, רק לטוש בצורה בהמית ומדושנת קדימה, מתענג על השחרור
המבורך, גתה לא היה מנסח את זה יותר טוב, הוא דוקא כן היה,
אולי שתית יותר מדי, אולי, אבל ביקשתי, למעשה דרשתי במפגיע,
שלא תענה לי, זה עושה לי כאב...  ראש.
מנוחה קלה. נעזוב לרגע מחשבות טרודות אלו, גם כך עצם ההתעסקות
בהן מהווה מעמסה לא קלה לאיש שהן שייכות לו, ראשו אכן כבד עליו
גם ללא התערבות חיצונית, למרות שברגע זה ממש הוא חש הקלה
מסויימת, מסיבות מובנות. נתאר את החדר, החדר הוא ההקשר, גם
האיש נמצא במסגרת, לעיתים רחוקות יכול לפרוץ ממנה, רחוקות
מאוד. הצופה היחיד הנוסף הוא פרפר, למעשה עש, העומד על
תיבת-ההדחה (שבאפיזודה זו לא יעשה בה כל שימוש, האקדח המונח על
השולחן שבמרכז בימת התיאטרון ירה במערכה השלישית, הרי זה ידוע,
אך לידית המיכל השחורה שלנו לא יועד גורל רומנטי דומה, אין זאת
כך תמיד, ועמכם הסליחה). לפרפר זה אין שם, כי אף אחד מעולם לא
הקדיש תשומת לב, ואף מועטה, לענין הנדון, וכי לאיזה עש בעולם
יש שם, אף לא לאחד, אך דומה הדבר כי אין הדבר מטריד את פרפרנו
כהוא-זה, והוא עומד לו שם וחושב לו מחשבות פרפריות, שאינן
מחוכמות במיוחד, לאור העובדה שזכרונו קצר-יריעה הוא עד מאוד,
ויש לשער כי לאחר עמידה כה ממושכת על מיכל ההדחה אין הוא כלל
מעלה בדמיונו שהוא מסוגל לעוף, אם יתעורר בכך הצורך, וכי מדוע
יתעורר. ובכן, זכרון טוב אין לו, אך חוש ריח מצוין יש ויש,
וראיה סבירה, ובכל אופן, כפי שצוין כבר, פרפר זה הוא אחד משני
האורגאניזמים המורכבים היחידים בחדרון קטן ומבאיש זה, ומכיון
שהחלטנו להניח לשני, תאלץ נקודת מבטו לספק אותנו באשר לתאור
המבוקש, נמשיך איפוא.
מול העש ניצב אדם, אולי המילה ניצב אינה מתאימה, גזורה היא
מאותו השורש של המילה יציבות, ואילו הוא מתנודד חרישית על
מקומו, עיניו עצומות והוא ממלמל לעצמו דברים חסרי שחר או דוקא
בעלי משמעות, אין העש יכול לדעת. פניו מארכים, בלתי מגולחים,
שערו השחור מאפיר כבר, אך פרט לזאת חסרים תווי פניו כל ייחוד
ראוי לציון, העש בחן כבר כמעט עשרים אנשים שונים בשלושת ימי
חייו, לכן היה יכול לומר זאת בודאות לו היה זוכר את פניהם.
האיש לובש חולצת כותנה מכופתרת, כחולה וטעימה במיוחד, ומכנסי
פשתן אפורים, פתוחים ומופשלים קמעה על ירכיו. טיפות שתן עוד
נוטפות ממנו, מזהירות לרגע באור המנורה היחידה הדולקת בחלל
העצום של תא השירותים. את נעליו של האיש לא רואה העש (האסלה
מסתירה לו), ולכן נואיל ונספר במקומו (כן, כן, licensia
poetica, נסו אתם לספר מנקודת מבטו של חרק, חרק שגורלו נגזר
והוא אינו יודע, ממקום מושבו על המיכל נראה הרצון כחופשי, אך
אין זאת כך, כידוע לכל) כי הן נעלי- זמש, לא מרשימות במיוחד אך
תפורות בקפידה, וכי ריחן העז משכר את העש הקטן ממרום מושבו.
שכרונו שכרון-חרק הוא, מוטבע בהוויתו מהיגלמו, בניגוד לשכרון
האיש, שנשימתו הכבדה מדיפה תפוחי-אדמה סקוטיים, שעורה גרמנית
וענבים אוסטרליים, העולם כולו נגדו, הוא כאן כדי להפטר מן
המשא, אך רק המים, המים המוצאים תמיד דרך אל האור, רק הם
בורחים ממנו, משאירים את משאם האכזר בדמו, כמויות של אתאנול,
הוא בטוח שלא שתה יותר מכמה כוסיות, או ששמו אינו אסקובאר
מנדז, שמו אכן אינו מנדז, שמו אנדרה ק. יוגוביץ', מה פתאום
מנדז, והוא באמת שתה המון, השעון מחליק לפתע אל תוך האסלה,
תמיהה.
אנדרה סוגר מכנסיו, המלאכה אינה פשוטה, אך קלה לעין ערוך מן
הפשיטה, שביעות רצון, מבטו נוגע בעש, מבחן, האם השכרון עובר,
כמה זמן עמדתי כאן, שתי דקות, לא, שעה, אפגע בו משמעו אני
בסדר, תנועה מהירה, אכזרית, העש מת, לא הספיק להתעופף, צחוק
הגורל, יומיים חי בכיס, והנה יצא ונמעך, זה מה שמחכה למי
שמתגלם בתור חרק, ראו הוזהרתם, לכל אחד תפקיד, האל לוקח כמו
שנותן, אולי יש יותר מאל אחד אבל יש עש אחד פחות. יסלח קאנט
שלא נבחן המעשה לאור הציווי שלו, קשה המלאכה כשהדם הולם כך
ברקות, ההסטוריה והזמן סולחים טוב מכל הוגה, ודאי שמאחד מת.
אנדרה סובב על עקבותיו ויוצא את חדר השירותים, אני זוכר שאסור
לשתות, אני רק לא זוכר למה, את האור הוא אינו מכבה, האל אמר
יהי אור כדי שיהיה, מי אתה שתקרא תיגר.