את תשבי לך ככה מולם ותדממי מפצעי הכאב שלך, תגססי מול עיניהם,
ולהם- לא יהיה איכפת.
אז את קצת שונה, זה נכון. אז כואב לך נורא, זה נכון. אבל להם-
לא איכפת.
את יכולה לבכות, לצרוח, למות... והם ישתקו.  כי את שונה, כי
אין לך את הביטחון שלהם יש.
עד שהם לא יגרמו לך למות הם לא יצעקו.
אז את תמותי מבפנים ולא יהיה לך יותר כואב, זה מה שהם רוצים,
שאת תמותי בלי שזה יישב להם בלב.
אז את תמותי מבפנים ולא יקח עוד הרבה זמן כדי שתהרגי את עצמך
גם מבחוץ, ואת זה- הם הכי רוצים, כדי שלא יהיו עוד אנשים
שונים.
עכשיו כשאת יושבת מדממת מולם, צועקת כל כך חזק בשתיקה חרישית,
שתיקה שרק ההם מבינים. ההם השונים.
"הוא ישב לו בכיתה ולא הבין את הבדיחה, עד שתפס שהבדיחה זה
הוא", ראית אותו, לא מבין מה בדיוק רוצים ממנו.
לחשושים וקללות מאחורי גבו, מה הם רוצים ממך? את לוחשת בצעקה,
הם המשיכו, קיללו ופגעו, הם פתחו את פצעי ליבו שלעולם לא
יסגרו. והוא דימם מולם וצעק בלחישה עוקצנית, הוא גסס..
והם לא הפסיקו עד שהם גרמו לו, למות.
ואת, שהבנת כל כך, לא עשית כלום... מה שעושה אותך לבנאדם
נוראי.
להבין, לשמוע את הצעקות שלא נשמעות, ועם כך- לשתוק עם כולם.
את לא שונה, את כמו כולם, כשאת צועקת זה כדי שכולם ישמעו.
כשאת צריכה לבד, את שונה. אבל באופי- אטומה, כמו כולם
כמו כולם

עד שלא תמותי, אני לא אפסיק