אבני הייתה ילדה נפלאה...כולם חשבו ככה.
היא הייתה מביאה אור לכל מקום אליו הגיעה...היא הייתה מביאה
שמחה ללב של כל אחד איתו דיברה.
המילים שהיו יוצאות מפיה היו מתוקות מדבש והדמעות שהיו זולגות
מעיניה היו יקרות מפנינים.
בכל פעם שהיא הייתה בוכה, כשהייתה רואה את כל הרוע בעולם
וכשהייתה רואה מקרים עצובים בחיים של אנשים, להם לא יכלה
לעזור, דמעות היו זולגות מעיניה הגדולות וברגע שהן היו פוגעות
באדמה, הן היו הופכות לפנינים גדולות ונוצצות שהתגלגלו בכל
מקום בעולם...ואם מישהו היה מוצא פנינה כזאת, היא הייתה מביאה
לו קצת מזל וטיפת שמחה.
אבני יכלה להרגיש בכאב של האנשים והחיות. היא הייתה ניגשת
אליהם ולוקחת את ידם, בידה הקטנה והלבנה, והם הרגישו טוב יותר.
אור היה ממלא את לבם הכואב ומרפא כל מחלה.
אבני ידעה לדבר עם החיות שהיו חבריה הטובים ביותר,יחד עם פיות
היער הקסומות.
היא הייתה נודדת מעיר לעיר, בלי מפה, לעולם אינה יודעת לאן
תגיע. ילדה קטנה, בת 8, הולכת ברחובות הערים, כשלצדה  הולך חד
הקרן הצחור והנוצץ ביותר בעולם,לבושה בשמלה לבנה קצרה.
הילה בהירה ובוהקת הקיפה את גופה והיא בהקה גם בלילות וגם
בימים.
שיערה הכהה היה ארוך מאוד,  ונגרר אחריה על האדמה, נוצץ ומחמם
אותה בלילות קרים, כמו גלימה.
עיניה האפורות היו שני כוכבים,עמוקים  כמו האוקיאנוס ונוצצים
כמו שרק שני כוכבים יכולים להיות...מלאות בסודות שרק היא יכלה
לדעת.
בלילות, אבני אהבה לישון על ענפי העצים הגבוהים, יחד עם
הפיות.
היא הייתה מדברת איתן עד שהייתה נרדמת וחולמת על המקומות
הנפלאים שרק עיניה ראו.
אף אחד לא ידע מי היו הוריה של הילדה הנפלאה הזאת...כולם היו
מדברים עליה בלחש, מבטאים את שמה בהערצה וברוך.


השנים חלפו להן יחד עם הרוח ואבני המשיכה לגדול וללכת ולפזר
אור בכל מקום בו עברה.
היא כבר הייתה בת 16, יפה ורעננה כמו כוכבי השחר וכשהייתה
מגיעה לאנשים, הם היו מביטים בה, המומים מיופיה הקסום. מעולם
לא ראו נערה יפה ממנה.....
כוחה התחזק והיא כבר יכלה לעוף למעלה, לשמיים ולישון על ענן רך
בימי הקיץ החמים, או על כוב מחמם בימי החורף....והיא עשתה כל
כך הרבה טוב בכל מקום בו הייתה.
הפיות עקבו אחריה לכל מקום, שומרות עליה ומעניקות לה תמיד
טיפות מכוחן והגנתן.
וכך, בדרכה האינסופית בשבילי העולם, אבני הגיעה לאורוקמיה.


מרווין היה נער בן 17. כולם באורוקמיה האמינו שהוא בן האלים.
הוא היה הנער הכי יפה , חזק ופיקח בכל העיר והם האמינו שגם
בעולם כולו...
שיערו היה בצבע הקפה ועיניו בצבע כחול קצת כהה יותר מהאוקיאנוס
הגדול.
האגדה אמרה ששתי פיות יער הביאו את מרווין כשהיה תינוק למפתן
ארמונו של מלך אורוקמיה.
מרווין גדל כמו נסיך וכולם העריצו אותו. הוא למד ללכת ולדבר
מוקדם יותר מכל תינוק וחיוכו יכל להמס גם לב עשוי אבן קשה.
תושבי אורוקמיה חיו חיים שמחים ומאושרים, המלך  אהב מאוד את
התושבים והעיר וכולם חיו בשלום ושמחה.
הכל היה כמו חלום מתוק עד שיום אחד המלך, שהיה כבר זקן חלה.
הרופאים המקומיים לא נתנו לו יותר משבוע ונשלחו שליחים מכל
העולם בחיפוש אחר רופאים טובים שיוכלו להעניק תקווה לתושבים
העצובים.
השמועה על אבני הגיעה לאוזנם של התושבים  והם התפללו לבואה.
הם ביקשו מהאלים שישלחו את הנערה הקסומה אליהם, שתרפא את המלך
הזקן.
הם לא התפללו זמן רב, כי בלילה השני למחלתו של המלך אבני
הגיעה, רכובה על גבו של חד הקרן שלה, שיערה הארוך מכסה את גופה
הבוהק כמו גלימה נוצצות.
התושבים הביטו באבני במבטים מלאי כבוד והערצה כשהיא חלפה על
פניהם, משאירה אחריה שובל נוצץ של אבק כוכבים.


מרווין ישב ליד מיטתו של אביו החולה כשאבני נכנסה לחדר. עיניה
היפות התמלאו דמעות כשראתה את התמונה הנוגעת ללב. באותו רגע
לבה כושף בקסם האהבה הטהור והחזק מכל ופנינים נוצצות התפזרו
לכל מקום והאירו את לבם של האנשים המדוכאים בכך שהביאו קצת
תקווה ללבם.
אבני השקיעה את כל כוחה בריפוי המלך הזקן. היא ישבה לידו ימים
ולילות, ולילות וימים, מחזיקה את ידו המקומטת, ודמעות נוצצות
וטהורות זולגות מעיניה....אבל הימים חלפו ואיתם התקווה החלה
להתפוגג מלבם של האנשים וגם מלבה של אבני העצובה....היא הייתה
אובדת עצות....

בלילה, כשאבני ישבה על כוכב קטן ונוצץ, מוקפת בחברותיה הפיות,
הן סיפרו לה שזמנו של המלך הזקן כבר הגיע ואין טעם לכך שתרפא
אותו.
אבני בכתה ופנינים התפזרו בכל העולם...נקודות קטנות-קטנות של
אור...

המלך הזקן נפטר וענן שחור כיסה את אורוקמיה. התושבים היו
מדוכאים ולא רצו להמשיך בחיי השגרה ללא מלכם האהוב.
אבני לא יכלה לעזוב והיא עברה בין האנשים, ממלאת את לבם
בתקווה, מחזיקה את ידם ,בוכה יחד איתם.
לאט-לאט התקווה והשמחה החלו לחזור לממלכה ומרווין הוכתר להיות
מלך.
הוא היה מלך חכם ויפה, שכל נערות הממלכה אהבו בכל לבן התמים,
והוא היה צעיר וחסר נסיון....והיה יוצא בכל יום עם נערה מאושרת
אחרת....
הוא לא שם לב שאבני אהבה אותו בכל לבה הטהור. הוא לא שם לב
שהיא לא עוזבת את הממלכה למרות שכולם היו מאושרים ולא היה לה
יותר מה לעשות שם כשבעולם עדיין יש כל כך הרבה בעיות...היא
קיוותה שהמלך הצעיר יתאהב בה, אהבה אמיתית וטהורה כמו שלה, ורק
הפיות ידעו שלא הייתה קיימת בלבו.

אבני הייתה יושבת על הכוכב שלה ובוכה ואפילו הפיות שלה לא
הצליחו לנחם אותה. והן היו מתיישבות על כתפיה וברכיה, מביטות
בה בעצב שהחל להתגנב גם ללבן הקטן והטהור....

אבני הייתה שוקעת במחשבות, נזכרת באותם ערבים בהם מרווין היה
לוקח אותה לטייל ביער, לצפות בכוכבים.....הוא הבטיח לה כל כך
הרבה הבטחות ולחש באוזנה מילות רכות של אהבה והיא האמינה
לו...האמינה לו למרות שבעומק לבה ידעה שהוא לא מתכוון לשום מבט
עדין....

היועצים של מרווין זעמו, הם ניבאו רעות לממלכה בגלל מעשי
ההוללות שלו. הם מצאו לו שידוך ובמהירות הוא מצא את עצמו נושא
לאישה נסיכה מארץ רחוקה שמאוחר יותר תביא רק עוד כוח וכסף
לממלכה שלו.....זו הייתה עסקה טובה, כולם הסכימו עם זה, אבל
בלילות הקרים, כשהמלכה שלו הייתה שוכבת לצידו, הוא היה חושב על
אבני שלו ועל הלילות ההם, שהיו יושבים על שפת האגם ועיניה היו
מספרות לו סיפורים קסומים.....ולבו היה זועק בכאב ברצון לחבק
שוב את אבני שלו, ולברוח איתה למקומות רחוקים, לארצות שאיש לא
שמע עליהן, בקצה העולם, ולחיות שם איתה עד שנשמתו האחרונה
תעזוב את גופו....אבל זה היה רק חלום בלתי אפשרי.....דברים
כאלו קורים רק באגדות......

אבני הייתה עצובה כל כך שההילה הבוהקת שלה החלה לדעוך...
עיניה איבדו מהברק שלהן ודמעותיה היו קריסטלים שקופים שגרמו לה
לקמול, כמו פרח, ולכל מי שנתקל בהן- לבכות.....

היא לא רצתה שאיש יראה אותה בוכה אז היא התיישבה גבוה-גבוה,
בין הענפים של צמרת עץ הדובדבנים הפורח ובכתה עד שנגמרו
דמעותיה והנשימה האחרונה עזבה את גופה הטהור, וכוכב חדש, בוהק
ונוצץ מכולם נדלק בשמיים.


מרווין חיפש אחר אבני שלו בכל העולם. הוא שלח שליחים שחזרו
אליו בידיים ריקות.....הייאוש התגנב אל לבו, מהול בגעגועים
ובכאב על אהבתו האמיתית והיחידה....בוקר אחד, הוא עלה על סוסו
הלבן והחל לעבור מעיר לעיר, לשאול על נערה קסומה, רכובה על חד
קרן צחור......אבל כל מה שקיבל כתשובה היו הסיפורים.....שנים
רבות הוא חיפש וחיפש אחריה, והיא הביטה בו מהשמיים, מוקפת
בכוכבים הנוצצים, ופנינים נוצצות זולגות מעיניה...

והשנים חלפו מהר כל כך, כמעט כמו עקבות על החול, והסיפורים על
מעשיה הקסומים נמוגו וכל מה שנשאר היו הסיפורים שהפכו
לאגדות.....האנשים הפשוטים שראו אותה, פעם, לפני שנים כה רבות,
קראו לה בסיפוריהם "אבני, ילדת הכוכבים".......כי הרי  איש
מעולם לא ידע מאיפה היא באה ואיש לא ידע לאן נעלמה....אבל
לפעמים, אחרי סופות גשמים חזקות, פנינים טהורות ונוצצות היו
מתגלגלות בסמטאות הערים, מביאות איתן קצת אור ותקווה בימים
השחורים.....