אנה היתה מופתעת מאוד, אפילו מאוכזבת.
היא לא ציפתה להדרס למוות דווקא בדרך לקיוסק של אלי.
הדבר שהכי הרגיז אותה זה העובדה שהיא נדרסה לפני שהספיקה להכנס
לקיוסק, ולקנות את קופסת המרלבורו מנטול הקבועה שלה.
אם כבר למות, אז אחרי סיגריה ולא לפני.
בשביל להרגע אנה תמיד הייתה מעשנת מנטול, והפעם הייתה לה סיבה
טובה -
זו כבר פעם שניה החודש שמשהו מזיין אותה ולא משלם.
פעם, אם משהו היה עושה לה דבר כזה, היא הייתה דואגת שהוא ישלם
( תרתי משמע), אבל עכשיו, כשהיא זונה עצמאית, אין לה מי שיגן
עליה.
המניאק זרק אותה מהאוטו ישר לתוך שלולית. המעיל שלה נספג כולו
מים ובוץ, ואנה בקושי הצליחה לקום.
מזל שהוא זרק אותה כל כך קרוב לקיוסק של אלי.
אנה התקרבה לקיוסק, ומרחוק אלי כבר עשה לה שלום, עם חיוך מאוזן
לאוזן, קופסת הסיגריות של אנה כבר הייתה בידו.
פתאום חיוכו נעלם ומבט מבוהל כיסה את פניו.
אנה חשבה שזה בגלל הבוץ, אבל עכשיו היא מבינה שזה כנראה בגלל
האוטו שנכנס לה לתוך האגן.
אלי זינק מעל הדוכן, מבלי לשכוח את קופסת הסיגריות של אנה.
אלי היה חובש בצבא, וחשב שאולי יוכל לעזור, אבל אנה הייתה
מפוזרת ליותר מדי חתיכות.
אלי ניגש לראש של אנה, והוציא את הקופסא מכיסו.
"איפה המעיל שלה לעזאזל", הוא חשב לעצמו.
בסוף אלי מצא את המעיל בצד השני של של המעבר.
הוא הניח את הקופסא בכיס המעיל ולקח את ארנקה.
אחר כך חזר לפרצוף המדמם של אנה, "שבע עשרה שמונים", אמר תוך
שהוא מרוקן את ארנקה מול עיניה ולוקח את הסכום המדויק.
דבר אחד בטוח לגבי אלי, הוא לא גנב.