(המחזה כולו מתרחש בכיתה. שני טורים של שולחנות, מסודרים ככה
שהקדמי לא יסתיר את האחורי. בעת שיעור התלמידים בפרופיל לקהל
והמורה בצד ימין)

תמונה 1 - השרת

(אחר הצהריים. הכיסאות בכיתה לא מסודרים והרצפה בכיתה
מלוכלכת. השרת שמוליק נכנס)

שמוליק: אח, עוד יום עוד בלאגן. לא נורא, אני שמוליק השרת,
תפקידי לנקות את הזבל. (מתחיל לסדר את השולחנות) איך הם
מצליחים לבלגאן פה כל כך? לא משנה, אני מה איכפת לי? אני
שמוליק השרת, תפקידי לנקות את הזבל. אני האיש שבא הנה כל יום
אחרי שכולם כבר עזבו ומנקה הכל. כזה אני, שמוליק השרת. אני לא
יודע וגם לא איכפת לי מה קרה פה, אני רק רואה את התוצאה - זבל.
והרבה. (מרים קליפת בננה) מי לעזאזל משאיר פה כל יום קליפת
בננה? כל יום! כל יום יוצר זבל. הוא בטח נהנה מהבננה שלו. אבל
אני לא יודע, אני לא רואה אותו אוכל, אני רואה רק את השאריות -
זבל. והרבה. אני איש שכל החיים שלו הם זבל, זבל שאנשים אחרים
משאירים. כי כל מעשה משאיר אחריו זבל, ויכול להיות שמי שעשה את
המעשה מאוד נהנה מהמעשה באותו רגע או שחשב שהמעשה הזה מאוד
חשוב. אבל בסוף, כמו שממים נשארת רק אבנית, מהמעשה נשאר רק
זבל. זבל שאני אוסף. וגם האדם שעשה את המעשה יכול להיות מאוד
חשוב, אבל בסוף גם ממנו ישאר רק זבל. זבל שאני אאסוף. וגם
ממני, שמוליק השרת, בסוף יישאר רק זבל. זבל שמישהו אחר יאסוף.
ולאיש שיאסוף את הזבל שלי לא יהיה איכפת מי הייתי ולא יהיה
איכפת מה עשיתי בחיים שלי, לא יהיה לא איכפת שאני שמוליק השרת
ואני אספתי וניקיתי כיתות. כי כל מה שהוא יראה זה את התוצאה -
זבל. (מסיים לסדר) טוב, נראה לי שעבודתי פה הסתיימה. נתראה
בפעם אחרת. תזכרו, שמוליק השרת. (מנופף לקהל לשלום ויוצא
מהבימה)


תמונה 2 - הנלהבת

(בוקר. התלמידים במקומות, מראים סימני עייפות. המורה גלית
נכנסת, חיוך על פניה)

גלית: (נרגשת) שלום תלמידים!
כיתה: (עייפים) שלום המורה גלית.
גלית: או! אני רואה שאנחנו חדורי מרץ היום. איזה כיף! אתם
יודעים, היום קמתי בבוקר ופשוט הודיתי לאלוהינו שבשמיים על
שנתן לי את ההזדמנות ללמד. ילדים חמודים כמותכם הם אלה שנותנים
לי את הרצון להמשיך ואת החיוך על השפתיים. אני פשוט אסירת תודה
על ההזדמנות לחנך תלמידים נפלאים כמוכם וכשאני רואה את פניכם
בסוף הלימודים אני פשוט מבינה שהכל היה כדאי ומה חשיבות
עבודתי. איזה כיף. אבל מספיק עם הצ'יט צ'ט הזה - הגיע הזמן
ללמוד! ללמוד ללמוד ללמוד! (מחייכת אל הכיתה, הם אדישים.
מוציאה ספר) ובכן, נפולאון בונפרטה. מי רוצה להגיד לי על איזו
ארץ שלט נפולאון? ישעיה, אולי אתה?
ישעיה: (נהמה)
גלית: נראה לי שישעיאו'ש לא התעורר עוד. צפיחית, אולי את?
אמרי לי, על איזו מדינה שלט נפולאון בונפרטה?
צפיחית: אנ'לא 'דעת.
גלית: למדנו את זה בשיעור שעבר.
צפיחית: אנ'לא 'דעת.
גלית: תחשבי צפיחית, תחשבי. על איזו ארץ שלט נפולאון?
צפיחית: אנ'לא 'דעת.
גלית: אני ארמוז לך - מדינה באירופה.
צפיחית: אנ'לא 'דעת.
גלית: גובלת בספרד.
צפיחית: אנ'לא 'דעת.
גלית: ובגרמניה.
צפיחית: אנ'לא 'דעת.
גלית: ובבלגיה.
צפיחית: אנ'לא 'דעת.
גלית: הנשיא שלה היום הוא ז'אק שיראק.
צפיחית: אנ'לא 'דעת.
גלית: (סבלנותה מתקצרת) מדברים שם צרפתית!
צפיחית: אנ'לא 'דעת.
גלית: (סבלנותה פוקעת) למען השם צפיחית! תחשבי!
צפיחית: אנ'לא 'דעת.
גלית: ישעיה, אולי בכל זאת אתה?
ישעיה: (נהמה)
צפיחית: אנ'לא 'דעת.
גלית: (מתפוצצת) צרפת למען השם! נפולאון שלט בצרפת!
כיתה: (מבינים) אהההההההה...
גלית: (נרגעת) ובכן, נפולאון שלט בצרפת (פונה לרשום על
הלוח) בין השנים...
יורי: (זורק עליה גיר)
גלית: (מסתובבת במהירות) מי עשה את זה?
(פאוזה)
מי עשה את זה?
(פאוזה)
מי עשה את זה?
(פאוזה)
מי עשה את זה?
(פאוזה)
יורי, זה עוד פעם היית אתה?
יורי: (פני מלאך) אני? מה פתאום?
גלית: אז מי עשה את זה?
(פאוזה)
מי עשה את זה?
(פאוזה)
מי עשה את זה?
(פאוזה)
מי עשה את זה?
(פאוזה)
אני שואלת פעם אחרונה, (צורחת) מי עשה את זה?
(פאוזה. גלית מתיישבת, מתחילה לבכות)
מי עשה את זה?... כל מה שאני רציתי לעשות זה ללמד וזה מה שאתם
עושים לי... כל מה שרציתי זה לעבוד בעבודה מכובדת... אז מה אם
לא קיבלתי תעודת בגרות מספיק טובה כדי להתקבל לאוניברסיטה
והייתי צריכה להסתפק בסמינר מסריח למורים? זה אומר שלא מגיע לי
להתפרנס?! זה אומר שלא מגיע לי כבוד?!... אתם כולכם שונאים
אותי... אתם כולכם רוצים לגרום לי לחיים קשים...
(קמה ויוצאת בוכה מהבמה)



תמונה 3 - הבננה

(הפסקה. כל התלמידים בחוץ חוץ מסופי. היא יושבת, לידה בננה
וספר. על ידה שעון)

סופי: (לקהל) הפסקה, עשר דקות. כולם יצאו. רק אני, סופי,
עוד פה בפנים. טוב לי פה בפנים. מה יש לי לחפש בחוץ? כל מה
שאני צריכה יש לי פה - ספר ובננה.  (מרימה את הבננה, בוחנת
אותה) בננה זה יופי של דבר, גם צהובה וגם מתוקה! מה עוד אפשר
לבקש? גם צהובה וגם מתוקה! תנו לי רק בננות ואני אהיה ילדה
מאושרת. (מקלפת את הבננה) יש משהו מאוד מגרה בבננה, מאוד
ארוטי. גם הצורה המוארכת שלהן, גם המתיקות שלהן. בהחלט, בננות
זה יופי של דבר. (מתחילה לאכול את הבננה, קולות הנאה)
אממממ... נהדר! זהו, כן, זוהי ההגדרה העצמית שלי - ילדה עם
בננה! (מסיימת את הבננה, משליכה את הקליפה על הריצפה) זהו,
סיימתי. רגע, אבל עכשיו אין לי בננה. ואני הרי ילדה עם בננה,
אז מה אני אעשה בלי בננה?! (מסתכלת סביבה, מחפשת ישועה. עיניה
נעצרות על הספר) כמובן! ספר! יש לי ספר! (פותחת את הספר
ומתחילה לעלעל בו) ספר זה גם יופי של דבר, אני אהיה ילדה עם
ספר! רגע, אבל כשאני אגמור את הספר? כשאני אגמור לקרוא את הספר
כבר לא יהיה לי ספר, ואז אני כבר לא אהיה ילדה עם ספר... מה
אני אעשה? (מהרהרת מספר רגעים. פתאום הארה) כמובן! איך לא
חשבתי על זה?! יש עוד ספרים בעולם! ויש עוד בננות בעולם! ואני
אוכל לאכול עוד הרבה בננות ולקרוא עוד הרבה ספרים! אני אהיה
ילדה עם בננות וספרים! אני אהיה ילדה עם הרבה בננות והרבה
ספרים! יש לי הגדרה עצמית!  הידד! (מתרגשת. התרגשותה שוכחת.
מביטה בשעון) סוף ההפסקה, יש עוד כמה דקות. כולם עוד בחוץ. רק
אני, סופי, עוד פה בפנים. מה יש לי בכלל לחפש בחוץ? יש לי פה
את כל מה שאני צריכה - ספר ובננה. (ניגשת לספר, ממשיכה
לקרוא)


תמונה 4 - הבת זונה

(שיעור. הילדים ישובים בכיתה. המורה גובלחינסקה נכנסת
לכיתה)

גובלחינסקה: (צורחת) שלום לכם תלמידים מטומטמים שלא
מתקרבים לרמת המשכל שלי!
כיתה: שלום המורה גובלחינסקה.
גובלחינסקה: איזה יום נפלא ללמד (צחוק מרושע)
מווהאהאהאהההאא! וכדי לפתוח את היום הנפלא הזה - בוחן פתע!
כיתה: (קולות אכזבה)
גובלחינסקה: תסתמו! בוחן פתע!! צפיחית - פרטי את כל עקרונות
הדמוקרטיה. מהר!
צפיחית: אנ'לא 'דעת.
גובלחינסקה: את כן יודעת, למדנו בשיעור שעבר!
צפיחית: אנ'לא 'דעת.
גובלחינסקה: נו תחשבי קצת סתומה!
צפיחית: אנ'לא 'דעת.
גובלחינסקה: טוב, אז קיבלת נכשל, מטומטמת. נמשיך בשיעור, מי
לא הכין שיעורים?
ישמאל: מה היה?
גובלחינסקה: אדון ישמאל סנילי אני מבינה? הייתה שאלה שלישית
בעמוד תשע!
ישמאל: שלישית?! אבל עשיתי שישית!
גובלחינסקה: מה פתאום עשית שישית?
ישמאל: אמרת שישית - עשיתי שישית!
גובלחינסקה: אמרתי שלישית! חוצפן!
ישמאל: שמעתי שישית - עשיתי שישית!
גובלחינסקה: אז אני מבינה שלא עשית שלישית?
ישמאל: עשיתי שישית!
גובלחינסקה: שישית שמישית, בזכות השישית הזאת תקבל שביעית -
שעה שביעית!
ישמאל: שיט עם השישית.
גובלחינסקה: עוד מישהו לא הכין שיעורים?
נתנאל: (מרים את ידו)
גובלחינסקה: אדון נתנאל! (חיוך מרושע) ומדוע אדון נתנאל
הנכבד לא הכין את שיעורי הבית אם יורשה לי לשאול?
נתנאל: (קר רוח, אדיש) כי את בת זונה.
(פאוזה)
גובלחינסקה: (מתקשה לעכל) סליחה?
(פאוזה)
מה אתה אמרת?
(פאוזה)
מה אמרת?
(פאוזה)
מה אמרת?
(פאוזה)
מה אמרת?
(פאוזה)
(מתפקעת) אדון נתנאל, מה אמרת?!
נתנאל: (קר רוח ואדיש) מה ששמעת, שאת בת זונה.
גובלחינסקה: אתה לא מרגיש קצת חצוף?
נתנאל: למה שאני ארגיש חצוף?
גובלחינסקה: כי קראת לי בת זונה!
נתנאל: אבל את באמת בת זונה.
גובלחינסקה: זהו! זה עובר כל גבול! ישעיה - לך לקרוא
למנהלת!
ישעיה: (נהמה)
גובלחינסקה: סופי, לכי לקרוא למנהלת!
(סופי יוצאת)
גובלחינסקה: זהו מאמל'ה! נגמרו המשחקים! עכשיו נגמר איתך.
יותר אתה לא תתחצף. כדאי שתתחיל לחשוב על איך להתנצל.
נתנאל: למה שאני אתנצל? את הרי בת זונה.
גובלחינסקה: (מתאפקת לא להתנפל עליו) אררררררר...
(סופי והמנהלת סוזנה נכנסות. סופי חוזרת למקומה)
סוזנה: יש כאן בעיה כלשהי?
גובלחינסקה: או, המנהלת סוזנה, טוב שבאת. התלמיד נתנאל מתחצף
אליי - הוא קרא לי בת זונה!
(פאוזה)
סוזנה: כן, ומה הבעיה?
גובלחינסקה: הוא קרא לי בת זונה!
(פאוזה)
סוזנה: וזאת הבעיה?
גובלחינסקה: אה... כן.
סוזנה: הגברת גובלחינסקה, אל תבזבזי את זמני היקר! אם נתנאל
אומר שאת בת זונה אז את בת זונה.
גובלחינסקה: אבל התלמיד התחצף...
סוזנה: איך הוא התחצף?
גובלחינסקה: הוא קרא לי בת זונה.
סוזנה: הוא לא התחצף, הוא רק ציין עובדות.
גובלחינסקה: אבל אני לא בת זונה!
סוזנה: אם נתנאל אומר שאת בת זונה אז את בת זונה.
נתנאל: (מתערב בשיחה) גם המנהלת בת זונה.
סוזנה: (לנתנאל) נתנאל, אתה בטח לא מתכוון לזה. יש לי אמא
מאוד נחמדה.
נתנאל: נחמדה או לא, זונה!
סוזנה: טוב, בת זונה אז בת זונה.
גובלחינסקה: רואה על מה אני מדברת? אין לא טיפת כבוד!
סוזנה: למה שיהיה לו אלייך כבוד? הרי את בת זונה!
גובלחינסקה: אבל על אותו עיקרון הרי גם את בת זונה!
נתנאל: לא, סוזנה היא לא בת זונה, היא בסדר. היא נחמדה.
סוזנה: (לגובלחינסקה) הא! רואה - אני בסדר! אני לא בת
זונה, אני נחמדה! (לנתנאל) תודה רבה נתנאל! (לגובלחינסקה)
ומכיוון שאת כן בת זונה אני נאלצת לפטר אותך. אני לא יכולה
להרשות שבבית הספר שלי יעבדו בני זונות!
(גובלחינסקה עוזבת את הבמה לקול תרועות התלמידים תוך מלמולי
"אני לא מאמינה... אני פשוט לא מאמינה...")

תמונה 5 - שיעור ערבית

(שיעור. התלמידים ישובים במקומותיהם. המורה לערבית רינה
נכנסת)

רינה: סאבאח אל חיר יא תלמיד.
כיתה: סאבאח אל נור יא מועלימה.
רינה: (כמו מדריכה בצופים) אנ'לא שומעת!
כיתה: (לפי המנגינה) סאבאח אל נור יא מועלימה!
רינה: ובלחש -
כיתה: סאבאח אל נור יא מועלימה.
רינה: עד השמיים!
כיתה: סאבאח אל נור יא מועלימה!!
(פאוזה. כולם מסדירים את נשימתם והרוחות נרגעות)
רינה: ובכן תלמידים, היום נלמד על חייו של הילד הבדואי. ילד
בדואי נולד במדבר למשפחה מרובת ילדים. הוא גדל באוהל ארעי
כשאימו מטפלת בו ובכל אחיו ומכינה את מזונם - גבינה לא
היגיינית תוצרת בית, לחם שרוף ובשר אם שוחטים את אחת מהחיות.
הגברים בחברה הבדואית הם שליטי הבית והנשים סרות למרותם. לרוב
הגברים מספר נשים. הילד הבדואי לא מקבל חינוך בבית ספר ומרבית
הילדים הבדואים הם אנאלפביתים. זאת כיוון שהוא יוצא לעבודה
בגיל צעיר מאוד ולכן אין ברשותו זמן כדי ללמוד קרוא וכתוב.
משפחתו הבדואית הפרימיטיבית לא צריכה קוראים וכותבים, היא
צריכה ידיים עובדות, היא צריכה אוכל. הם לא כמונו שיכולים פשוט
לפתוח את המקרר ולהוציא משם אוכל. ואם אין במקרר אוכל אפשר
ללכת לקנות, אפשר לצאת למסעדה. אבל הם, הם חייבים לעבוד קשה
בשביל אוכל. בגלל זה אין להם זמן לצאת ללימודים וללמוד קרוא
וכתוב. הילד הבדואי צריך מגיל צעיר מאוד לצאת עם העיזים למרעה.
ושלא תחשבו שזה כל כך קל, כי זה בכלל לא. אתם בטח חושבים לכם
"איזה כיף לו, כל היום יושב ולא עושה כלום. הוא לא צריך ללכת
לבית ספר ולהקשיב למורות ולא כלום" אז תבינו שלא כל כך כיף לו.
תארו לכם שאתם צריכים לשבת כל היום בחום הלוהט של המדבר עם
עיזים. עיזים! הן לא בני אדם, אי אפשר לדבר איתן, הן עיזים! הן
לא יבינו מה שתגיד להן, הן לא יקשיבו לצרותייך ואם תשפוך את
לבך בפני אחת היא פשוט תמשיך ללחך עשב! תחשבו על לשבת כל היום
על סלע ופשוט לראות עיזים אוכלות עשב. בלי אף אחד לדבר איתו,
בלי שאפשר יהיה לקרוא משהו, בלי כלום! אתה והעיזים! וכשאתה
חוזר בסוף היום הבייתה? גם כן בית! אוהל. ומי באוהל? אבא
שמרביץ לך, אמא שכל הזמן טרודה בדברים אחרים חוץ ממך, הנשים
האחרות של אבא שלך שהן לא ממש מושא הערצתך והרבה אחים שכל אחד
דורש יותר תשומת לב מהשני. ולמחרת? אותו הדבר בדיוק! כל היום
לשבת בבדידות משוואת עם עיזים, לא לדבר עם אף אחד ופשוט לחשוב
עם עצמך על כמה אומללים חייך. בערב לחזור הבייתה בשביל המשפחה
המעצבנת שלך ובלילה ללכת לישון בידיעה שמחר יהיה אותו הדבר,
וגם מחרתיים וגם בעוד ארבעים שנה! אומללים ועצובים הם חייו של
הילד הבדואי הפרימיטיבי, מאוד אומללים ועצובים. ואיך בכל זאת
מסתדרים הבדואים? הרי שבטים נודדים אלה קיימים עוד מימים
ימימה, לא ייתכן שהם כולם אומללים. יש אשר יאמר כי הילד הבדואי
אינו מכיר מציאות אחרת ולכן חי בבורותו את חייו האומללים
בשמחה. אך סברה זו אינה מתקבלת על הדעת הטובה כיוון שהיא אינה
עונה על השאלה מדוע לא שם הבדואי קץ לחייו הבודדים במחשבה כי
אין חיים טובים יותר. ובכן, התמונה המצטיירת היא כי אין תשובה.
אך שכחנו מרכיב חשוב בחיי הילד הבדואי - החליל! (מוציאה חליל,
מראה אותו לכיתה) כן, בהחלט, החליל הוא מרכז עולמו של הילד
הבדואי. הוא מלווה אותו בצאתו למרעה ומפריח את בדידותו כאילו
הייתה רק ריח רע. מנגינותיו של החליל נותנות משמעות לחייו של
הילד הבדואי ולכן כל ילד בדואי שתראו יוצא למרעה עם חליל בידו
ומנגן בו מנגינות. אפשר לומר שהחליל הוא כמו חברו של הבדואי.
חישבו על זה תלמידים - חיים שלמים סביב חליל. חיים שלמים שמקור
האושר היחיד בהם הוא חליל. קח ממנו את החליל, וכבר לא תהיה לו
סיבה לחיות. החליל הוא אדונם הבלתי מעורער של הבדואים, משוש
חייהם ומשמעותם היחידה.

(מתחילה לנגן מנגינה מקפיצה. הילדים מתרגלים למצב ומתחילים
לנוע לצלילי המנגינה. בשלב מסוים ההתנועעות המתונה הופכת
לריקוד סוער הכולל שירה. הריקוד מאבד כל קשר למנגינת החליל
והופך פרוע מרגע לרגע. רינה מוציאה את החליל מפיה ומביטה במשך
מספר רגעים בילדים הרוקדים. לאחר מכן היא מחזירה את החליל
למקומו, מביטה בקהל מספר שניות ויוצאת מהבימה)

תמונה 6 - על ערסים, פרחות ואמהות

(הפסקה גדולה. ישעיה, יורי, שמואל, צפיחית ודובשנית בכיתה.
הבנים יושבים מימין, הבנות משמאל. שני המחנות מסתודדים
ביניהם)

צפיחית: אני אומרת לך דובשניתו'ש, שמואל חמודי חולה עליי.
דובשנית: די צפיחית, אנ'לא מאמינה לך. תוכיחי לי.
צפיחית: (לשמואל) שמו'לי! (מנופפת לו)
שמואל: (מנופף לה חזרה)
דובשנית: די באימאשל'י, איזה חמודים אתם!
צפיחית: (מחייכת)

יורי: בואנה שמואל, ממש תפסת עלייך את צפיחית הזאת! (מחקה
אותה) שמו'לי! (הוא צוחק, ישעיה משמיע נהמה שמזכירה צחוק)
שמואל: ס'אימאש'ך יא בן זונה! סתם היא זמנית אצלי היא בגלל
התחת 'שלה!
יורי: (לא מאמין) עלק, משו משו אתה שקרן...
שמואל: באמאש'לי!
יורי: באמאש'ך?
שמואל: באמאש'לי!
יורי: באמאש'ך?
שמואל: באמאש'לי!
יורי: באמאש'ך?
שמואל: באמאש'לי!
יורי: באמאש'ך?
שמואל: באמאש'לי!
יורי: באמאש'ך?
שמואל: באמאש'לי!
יורי: באמאש'ך?
שמואל: באמאש'לי!
יורי: אבל באמאש'ך?
שמואל: באמאש'לי!
יורי: טוב אז מאמינ'ך.
שמואל: יופי. (מגרד בבית שחי ומרחרח טיפה)
ישעיה: (נהמה)

צפיחית: (מביטה בשמואל מרחרח את בית השחי) יו, איזה מתוקי
שמו'לי שלי.
דובשנית: נכון. אבל אני רוצה את יורי הזה.
צפיחית: את יורי?! הוא בחיים לא ירצה.
דובשנית: אבל אני רוצה את יורי. למה לא?
צפיחית: כי יורי הוא לא כזה שהולך עם בחורות.
דובשנית: אבל למה לא? אני רוצה את יורי!
צפיחית: אבל הוא לא ישים עלייך דושי.
דובשנית: אבל למה לא? אני רוצה את יורי הזה!
צפיחית: אבל דושי, הוא לא יירק לכיוון שלך. הוא לא רואה אותך
ממטר.
דובשנית: אבל אני רוצה את יורי!
צפיחית: אבל אי אפשר!
דובשנית: אבל אני רוצה את יורי!
צפיחית: אבל אי אפשר יא קשה!
דובשנית: אבל למה?
צפיחית: כי אי אפשר!
דובשנית: אבל למה?
צפיחית: כי אי אפשר!
דובשנית: באמאש'לך?
צפיחית: באמאש'לי!
דובשנית: באמאש'לך?
צפיחית: באמאש'לי!
דובשנית: באמאש'לך?
צפיחית: באמאש'לי!
דובשנית: באמאש'לך?
צפיחית: באמאש'לי!
דובשנית: באמאש'לך?
צפיחית: באמאש'לי!
דובשנית: באמאש'לך?
צפיחית: באמאש'לי!
דובשנית: אבל באמאש'לך?
צפיחית: באמאש'לי!
דובשנית: (מבואסת) טוב, אז בסדר...
צפיחית: לא נורא חמודה, כמו שאני תפסתי לי את שמו'לי שלי גם
את תתפסי לך מישהו.

שמואל: בואנה שמעת שמכבי חיפה קרעו את בית"ר ירושלים 5:0?
יורי: ברור! שלום פיצץ את מאור מכות בטירוף בגלל זה.
שמואל: למה?
יורי: כי מאור אמר שמכבי חיפה יפסידו ואז שלום התעצבן ואחרי
המשחק הוא בא ומרוב שמחה התפרק על מאור.
שמואל: ומה קרה למאור?
יורי: שלום בא אליו ואמר לו 'מאור!' ואז מאור הסתכל ואז שלום
עשה לו 'מה?! מה ת'מסתכל?!' ואז הוא פיצץ אותו מכות ויש למאור
עכשיו פנס בעין ודימום.
שמואל: באמאש'ך?
יורי: באמאש'לי!
שמואל: באמאש'ך?
יורי: באמאש'לי!
שמואל: באמאש'ך?
יורי: באמאש'לי!
שמואל: באמאש'ך?
יורי: באמאש'לי!
שמואל: באמאש'ך?
יורי: באמאש'לי!
שמואל: באמאש'ך?
יורי: באמאש'לי!
שמואל: באמאש'ך?
יורי: באמאש'לי!
שמואל: אבל באמאש'ך?
יורי: כן! באמאש'לי!
שמואל: וואלה.
ישעיה: (נהמה)

(פיחית קמה והולכת לכיוון הבנים, דובשנית בעקבותיה)
צפיחית: (לשמואל) שמו'לי, רוצה לבוא איתי ועם דובשנית
לשירותים?
שמואל: מה?
צפיחית: רוצה לבוא איתנו לשירותים?
שמואל: אני?
צפיחית: לא, סבא רבה שלי.
שמואל: איתכן? לשירותים?
צפיחית: כן! רוצה או לא?
שמואל: באמאש'לך?
צפיחית: כן כן באמאש'לי רק בוא כבר! (יוצאת מהבמה, דובשנית
בעקבותיה)
שמואל: ווא ווא וויווא! (קם ויוצא בעקבותיהן)
יורי: ווא ווא וויווא וויווא! (קם ויוצא בעקבותיהם)
ישעיה: (מחכה עד שכולם עוזבים את הבמה. נהמה. יוצא גם הוא
מן הבמה)

תמונה 7 - רומן בשעה השביעית

(שעה שביעית. הכיסאות מורמים, אף אחד לא בכיתה. נתנאל והמנהלת
סוזנה נכנסים)

סוזנה: תהיה בשקט נתנאלי, שאף אחד לא ישמע.
נתנאל: שטויות! מי נמצא כאן עכשיו? שעה שביעית!
סוזנה: שששששששש! שמוליק השרת עלול לתפוס אותנו!
נתנאל: שמוליק השרת! (צוחק)
סוזנה: אל תצחק עליו!
נתנאל: אבל הוא שרת!
סוזנה: נתנאל! לא כולם נולדו עם מיליון דולר ביד!
נתנאל: (צוחק) עזבי את שמוליק, עם כל הכסף שיש לי אפשר
להשתיק אותו.
סוזנה: מה שנכון נכון, כסף זה כסף.
(מסתכלים אחד לשני בעיניים. פאוזה. מתנשקים בלהט)
סוזנה: אמממ... נתנאל!
נתנאל: אמממ... סוזנה!
סוזנה: ולחשוב שאתה רק תלמיד.
נתנאל: ולחשוב שאת רק מנהלת.
(עוד פעם מסתכלים אחד לשני בעיניים. פאוזה. שוב מתנשקים
בלהט)
סוזנה: הבאת את הקונדום נתנאלו'ש?
נתנאל: כן.
סוזנה: יופי!
(ממשיכים להתנשק. הוא שולף את הקונדום מכיסו ופותח את העטיפה.
נשמעים צעדים)
נתנאל:  מה זה?
סוזנה: זה שמוליק השרת! מהר, לברוח!
(בורחים במהירות אל מחוץ לבמה. הוא משאיר מאחוריו את העטיפה
הקרועה)

תמונה 8 - שובו של השרת

(שמוליק השרת נכנס לכיתה)

(שמוליק השרת נכנס לכיתה) מה זה היו הרעשים האלה? (מגרד
בראשו) לא משנה. נו, אז חזרתי. התגעגעתם? איזו שאלה, בטח שלא.
מי הרי מתגעגע לשמוליק השרת? מי לעזאזל יתגעגע אליי? מי לעזאזל
מכיר אותי ?! הרי אני לא שם אתכם ברגעים היפים, ברגעים הקשים.
אני לא שם אתכם כשאתם עושים משהו חשוב. אני לא שם אתכם כשקורה
לכם משהו, ברגעים החשובים שלכם. אני רק בא אחרי זה, לאסוף את
השאריות. כזה אני - שמוליק השרת, אוסף שאריות. אוסף זבל.
(מרים את חתיכת הגיר שיורי זרק) הנה תראו, הגיר הזה. בטח
הרבה מורות כתבו איתו, חומר חשוב. בטח הרבה תלמידים הבינו את
החומר שכתבו איתו, או שאולי חלק לא. אולי זה בכלל גיר חדש שסתם
נשבר. אני לא יודע, לא הייתי פה. אני פה לאסוף את הזבל. וזבל
זה דברים שעבר זמנם, שהפסקנו להזדקק להם. גם הגיר הזה, עבר
זמנו. הוא שבור, הוא גמור. הפחה השליכוהו! (זורק את הגיר לפח.
מרים את הבננה של סופי) עוד פעם המישהו הזה אכל בננה. כל יום
הוא אוכל בננה ומשאיר את הקליפה. הוא בטח נהנה מן הבננה. כן
כן, (מהנהן בראשו) נהנה מאוד. היא בטח מתוקה מאוד, הבננה.
אבל אני לא יכול לדעת את זה, ככה שלא ממש איכפת לי. שוב פעם.
לזבל! (זורק את הבננה. מוצא את עטיפת הקונדום שנתנאל קרע)
אוהו מה שהיה פה! הרבה יותר אקשן ממה שציפיתי! מעניין מי אלה.
אולי זה... ואולי זה... מאיפה לי לדעת?! אני לא מכיר פה את
הילדים המגעילים האלה. אני זה שבא ומנקה את הלכלוך המגעיל שהם
מפזרים. חלוקת תפקידים - המורים מתעסקים בתלמידים המגעילים
ואני בזבל המגעיל. ואני לא כל כך בטוח שהעבודה שלהם עדיפה. כל
הזמן מקשקשים לנו על זה שהילדים זה המחר, אבל זה מה שגם אמרו
עלינו. אז מה, כל פעם משקיעים במחר הזה וכשהמחר בה כולם רוצים
להשקיע ביום שאחריו. ובסוף כלום לא עוזר, הכל נשאר אותו דבר.
ובני אדם, לא יעזור מה שהם יעשו בחיים שלהם, בסוף יהיו גוש של
חומר חסר חיים שלאיש אין מה לעשות איתו פרט מלקבור או לזרוק
אותו - זבל. דברים שהיו מאוד יפים פעם, אבל היום זמנם כבר עבר
ושום דבר טוב לא נשאר בהם. גם הילדים מלאי המרץ שהשתמשו
בקונדום הזה (משליך את עטיפת הקונדום לפח) יהפכו בעוד לא
הרבה זמן לזקנים, כפופים וחולים. ומשם הדרך לגוש חסר חיים היא
מאוד קצרה. וכל מה שהם עשו הוא אולי מאוד יפה, אבל הוא לחינם
ואם תשאלו אותי הוא די מיותר. לא ממש יעזור להם מה שהם עשו
בחיים. דבר לא יעזור להם, בסוף יש להם גורל אחד - זבל. ומישהו
כמוני יפנה אותם. (אוחז בפח) אז שיהיה לכם יום מקסים ושנים
מקסימות עד שתמותו! ואל תשכחו אותי, שמוליק השרת. כי אני יודע,
אבל כמו כל אחד לא רוצה להאמין שבסוף גם אני, שמוליק השרת,
אהיה זבל. אבל תזכרו אותי! שלום, משמוליק השרת! (יוצא מן
הבמה)