יום אחד, יצאה עדי לרוץ, באמצע הריצה היא הסתכלה למעלה,
והתעמקה בכוכבים. לפתע, עדי הרגישה מכה על הראש היא נפלה לרצפה
תוך שהיא צורחת מכאבים, התוקף לא הפסיק והמשיך לבעוט בה בכל
חלקי גופה. עדי כבר הפסיקה להרגיש את המכות, וחדלה לבכות. בעצם
היא חדלה לדבר, ולבסוף הפסיקה לנשום. כשהתוקף ראה שהפסיקה
לנשום, הוא שלף סכין מחגורתו פתח את ביטנה, והוציא את כל
החלקים הפנמיים החוצה.

"כל ישראל מירושלים שלום רב" ברחוב שמעו את דיווחי הרדיו "לאחר
יממה של חיפושים נמצאה עדי, שנעלמה אמש לאחר שיצאה לריצה
הלילית הקבועה שלה ולא חזרה לביתה, ללא רוח חיים. המשטרה מוסרת
שעל גופתה נמצאו סימני אלימות קשים, והיא נשלחה למכון הפתולוגי
לנתיחה שלאחר המוות"

כעבור שבוע, כשבכל יום המשטרה מוצאת גופות מרוטשות של נערות
בנות 17 שיצאו לריצת ערב, פנתה המשטרה לציבור שגר בצפון
ירושלים להשאר בביתו לאחר השעה 19:00.

ערב ערב היתה תמר יוצאת לריצה של קילומטר וחצי. לא בגלל שהיא
רצתה לשמור על כושר, אלא בגלל שהיא רצתה לרוץ. תמר אוכלת
לארוחת בוקר, לחם קל מרוח במעט גבינה לבנה חצי אחוז. לא בגלל
שזה פחות משמין, אלא בגלל שזה טעים לה. בכלל, תמר היתה צמחונית
ולא בגלל שהיא מרחמת על החיות, אלא כי היא רצתה. בעצם תמר בכלל
לא עושה דברים כי זה מועיל במשהו אלא רק בגלל שהיא רוצה! ושום
דבר לא יפריע לה.

ערב אחד, למרות אזהרות המשטרה יצאה תמר לרוץ. תוך כדי ריצה היא
הבחינה ברחוב נידח שמעולם לא הבחינה בו.תמר נכנסה אליו
בסקרנות. בקצהו במבנה נטוש, דלק אור. לאדם מן הרחוב, היה המבנה
נראה כבית מגורים להומלס. אבל מי שהתקרב, יוכל לראות שבמרכז
החדר, יש מין מלבן מזהב ועליו חרוטים שמות. עדי, חגית, גליה,
סופי, ציפורה, דפנה. ששת השמות היו חקוקים בצידי המלבן כשעליו
מונחים עצים וממנו עולה ריח של בשר חרוך. מי שהיה מסתכל טוב
יותר היה רואה שנשאר מקום לשם אחד בלבד.

תמר נכנסה בפחד לחדר השני, וראתה חלקים פנימיים של גופות. תמר
נשכה את שפתיה שלא לצרוח. היא חזרה מהר לחדר הקודם. הסתכלה שוב
על המלבן המוזהב. הפעם משכה את עינה המקום הריק, לפתע היא ראתה
שיש שם דלת הזזה שכיסת משהו. בחשש היא הזיזה את הדלת, במקום
השביעי היה רשום את שם הילדה הבאה שלא תחזור הביתה.